- מפגן הזיכרון של משפחות החטופים היה מושלם בצליל ובאומר. הזעם העצור בביקורת על הממשלה שנכשלה בהחזרתם הביתה ובהפיכת תושבי הגליל לפליטים בארצם, והתביעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית היו ברורים וחד-משמעיים, ועם זאת בנימה המכבדת את היום העכור, וגם - וזה "נתנה התוקף" של האירוע - נביטת הצמיחה העתידית מתוך האפר. תודה לעוסקים במלאכה.
הטקס של מירי רגב היה פחות גרוע מכפי שצפיתי. בתחום האומנותי היה אפילו ראוי. חבל שהנשיא יצחק הרצוג בחר צד ונשמע רק בטקס של רגב במקום בשניהם. מסע הבחירות של בנימין נתניהו היה צפוי, אבל למזלו של הטקס לא האריך בדברים. מדוע אינו מסוגל לשאת נאום בלי להזכיר את "רעייתי"? לעיתים אני חושב כי זה נכפה עליו למרות שברור כי יכחיש.
- ביום רביעי יוצא שר הביטחון יואב גלנט לדיון מכריע בסוגיית התגובה הישראלית למתקפת הטילים האירנית על אזרחי ישראל. ובכן את מי לא זימן נתניהו לדיון על תגובת ישראל לאירן? את גלנט. לא במקרה כתבו חברי הוועדה לחקר שערוריית הצוללות כי נתניהו חשוד בסיכון ביטחון המדינה. ועוד איך.
- קאמלה האריס נשאלה בראיון טלוויזיה בארצות הברית באשר ליחסים עם בנימין נתניהו. היא סטרה על לחיו המדינית בכוח. השאלה אינה נכונה, העירה למראיין, כי נכון יותר לשאול האם יש ברית בין העם האמריקני לבין העם בישראל, ותשובתי היא כן. צא ולמד מה חושבת בעלת הסיכויים לכהן כנשיאת ארצות הברית על עתיד יחסים עם נתניהו.
- בהקשר זה: בשנים האחרונות ממעט ה"ניו-יורק טיימס" לפרסם מאמרי מערכת. השבוע חרג מנוהג זה. העיתון פרסם מאמר ארוך מדוע ראוי להצביע להאריס ולא לדונלד טראמפ. לא מפתיע. אלא מה? המאמר עוסק בשורה של נושאים, ואין בו כמעט אזכור של יחסי החוץ של המעצמה החזקה בעולם. לא רק ישראל ועזה ולבנון - יוק, גם שאר החזיתות המציקות לארצות הברית במיצרי טאיוואן וקוריאה הדרומית ויפן מול ההתעצמות הסינית. רוח "הבדלנות המזהירה" טרם פסחה על אמריקה 248 שנים לאחר הקמתה.