יום אבל לאומי, צום דתי. זה מה שיהיה פה בעוד שנים ביום הזה. חשוב יותר מצום גדליה ומעשרת הרוגי מלכות. זו השנה הכי חשובה בתולדות ישראל מאז הקמתה. השנה הכי חשובה בחיי. לא זוכר שכאבתי כל כך כמו אותם ימים ראשונים, שפחדתי כל כך על העתיד שלנו, שהרגשתי בושה כזו על מה שקרה לנו.
היו מעט מאוד רגעים שבהם יכולתי לחשוב על מי שנפל, להזיל דמעה בשקט. רוב הזמן דריכות להכנס ללחימה. ובאותה נשימה אני לא זוכר אף פעם שהתעודדתי כל כך מבני אדם.
בתוך הכיעור האנושי והזוועות הנוראיות, מצאתי אנשים טובים, יפים, מנהיגים טבעיים. עם ישראל כפי שידעתי שהוא כזה. הם הובילו כשהמדינה נעלמה. השתתקה.
היום מת מפצעיו עוד חייל מילואים מהניוד של 551, אביב מגן ממושב חרות, מתנדב בן 43. כמו רוב אנשי הניוד המופלאים. הוא בחר להיות שם. התנדב. לא שאלתי, אני יודע. כך איתי אזולאי ז"ל מאורנית, צעיר יותר ועם המון ימי מילואים.
מי שמוביל היום את המדינה הם אלה המשרתים והמתנדבים. לא המערכת הפוליטית. בלי אביב ואיתי ז"ל אין לנו יכולת להגן על המולדת. בלי שר אחד או שניים או שמונה, אין שום הבדל.
השנה הזאת שינתה אותי, היא הייתה לי משמעותית יותר מכל מה שאני זוכר. האבק, הבוץ, הכאב והאחריות על מי שמתחתיך מנקים הרבה דברים מהגוף והנשמה. השנה שלי הייתה חשובה יותר מלהיות חבר כנסת או שר, דורשת יותר מלכתוב ספר, לזכות בפרס או בתואר אקדמי, מתגמלת יותר מכל כיבוד ושררה.חודרת לכל פינה בנשמה.
כך גם ברמה הלאומית. זו השנה שבה אנחנו מעצבים מזרח תיכון חדש, מודע יותר לעצמו.
ולמרות שלא כולם מבינים זאת אנחנו עדיין גם בונים את המדינה מחדש. אני מודע לזה שלא כולם שותפים להרגשה שלי. יש כאלה ששוקעים בחדשות, באיזה שטות שמישהו אומר (אומרים הרבה בכנסת), בטוקבקים נוטפי שנאה שנראה שנשלחו מאירן. בחדלות אישים מנהיגותית.
זו ראייה צרה כזו שמחפשת ייאוש. מי שמשנה משהו בעולם, זה מי שעושה. כך הציונות מאז ראשיתה וכך עכשיו. יש לנו משימה עצומה. דורות רבים של העם היהודי על כתפנו. אנחנו חייבים להיות אכזרים לאויבנו ורכים כלפי בני עמנו. להיות חומלים מול הכאב וקשים מול הלחץ מסביב.
אנחנו ניבחן בהחזרת הביטחון, במימוש הערבות ההדדית להחזרת החטופים, ניבחן בשיקום המדינה וביכולת שלנו לייצר מנהיגות ראויה. שנה זה מוקדם כדי לסכם או להבין. רק לכאוב ולהזכיר למה אנחנו נלחמים בשדה הקרב ובהמשך על תיקון המדינה.