בכל ערב בסוכות מזמין האדם לסוכתו אושפיזין (אורחים). ומי הם האושפיזין? אבות האומה ועוד אישים חשובים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרֹן ודוד. בכל יום משבעת ימי החג מגיע צדיק אחד בראש והשאר מתלווים אליו. בקהילות רבות נוהגים להזמין את האושפיזין לסוכה בנוסח מיוחד הנאמר בכל יום עם הכניסה לסוכה.

מקור המנהג של האושפיזין

לפי ספר הזוהר, המנהג נוסד על-ידי רב המנונא סבא, שהיה אומר לפני כניסתו לסוכה: "נזמן לאושפיזין" (נזמין את האורחים), ולפני שהתיישב לאכול היה אומר: "בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו." (תרגום: שבו אורחים עליונים, שבו. שבו אורחי האמונה, שבו). על-פי נוסח האר"י: "אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין" ומונים את שמות האורחים. לאחר מכן: "במטו מינך (שם האורח) אושפזי עילאי דיתבי עמי ועמך כל אושפיזי עילאי (שמות שאר האורחים)", כלומר: "בבקשה ממך, אורח קדוש, שישבו עמי ועמך כל האורחים הקדושים". המשורר בלפור חקק כתב שיר "אֻשְׁפִּיזִין" בספרו: זריחה בין הזמנים, 2003

אֻשְׁפִּיזִין / בלפור חקק

בּוֹאוּ אֻשְׁפִּיזִין נַעֲלִים וִיקָרִים בּוֹאוּ אֶל עֲלִיַּת הַגַּג שֶׁלִּי אֶל הַמַּיִם בַּכַּד מֵעָלַי סֻכַּת רְעָפִים שְׁבִירִים. בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם סָבִים אַחִים וְדוֹדִים מִתּוֹךְ אִילָן הַיֻּחֲסִין בַּסֻּכָּה תֵּשְׁבוּ עִמִּי אֻשְׁפִּיזִין קַדִּישִׁין בְּצֵל סְפָרַי וְשִׁירַי וַעֲרֵמוֹת הַגְּוִילִים שִׁוִּיתִי שָׁם דְּמוּתְכֶם לְנֶגְדִּי אֲנָשִׁים שֶׁל רוּחַ וְשֶׁל מִלִּים. אָבוֹת אַתֶּם לִי אֲבָהָן עִלָּאִין וַאֲנִי מִי אֲנִי מוּלְכֶם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין. מֵעַל סֻכָּתִי רְעָפִים טַל מַשְׁבִּירִים שִׁבְתְּכֶם לְשָׁלוֹם עִמִּי אֻשְׁפִּיזִין יְקָרִים. נֵצֶר אֲנִי לָכֶם אֲבוֹתַי הַמֵּתִים בְּחֶבֶל אֲנִי כָּרוּךְ לְחֶלְקַת קִבְרְכֶם שֶׁאַתֶּם חֶבֶל נַחֲלָתִי. לוּ תָּבוֹאוּ אֻשְׁפִּיזִין בְּצֵל קוֹרָתִי. בלפור חקק מזמין את האושפיזין החשובים לו, להם הוא קורא "נַעֲלִים וִיקָרִים" לבוא לעליית הגג שלו, שמעליה יש "סֻכַּת רְעָפִים שְׁבִירִים".

עליית הגג כסמל של נבואה והתגלות

עליית הגג הזכירה לי את "עליית הקיר" (מלכים ב', ד') בה נתנו האישה השונמית ובעלה מקום לאלישע הנביא לגור. יש הפרדה בין איש האלוקים הקדוש, המתארח בעלייה, לבין בני הזוג שהתגוררו למטה. ייתכן שהנביא בעלייה קרוב יותר לקב"ה שבשמים. ייתכן שגם למשורר יש מקום ייחודי בבית שבו הוא יושב וכותב, וחש את עולם הרוח בשונה מעולם החומר היומיומי. בלפור חקק כתב שיש לו בעליית הגג "מַיִם בַּכַּד". ביטוי זה מתאים לעליית הגג בה שהה אלישע הנביא, עליו כתוב "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב', ג', י"א).

המים הם דבר יסודי ובסיסי

בתיאור הבריאה כתוב: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב'). כל העולם היה מלא במים והאור נברא לאחר הזכרת המים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: "יְהִי אוֹר", וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א, ג'). רבקה נתנה לעבד אברהם לשתות מים מהכד "וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ". וַתֹּאמֶר: "שְׁתֵה אֲדֹנִי" וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (בראשית כ"ד, י"ז-י"ח). ייתכן שבלפור חקק הזכיר רק מים בבחינת "אמור מעט ועשה הרבה", ובעצם בבוא האורחים יגיש להם כיבוד בנוסף למים.

מי הם האושפיזין של המשורר?

בשורה החמישית בשיר כתוב מי הם האושפיזין של המשורר: "סָבִים אַחִים וְדוֹדִים מִתּוֹךְ אִילָן הַיֻּחֲסִין". האושפיזין שלו הם כל דורות אבותיו מתוך אילן היוחסין. הוא מארח אותם בסוכתו כדי לקשור עצמו בשרשרת הדורות שקדמו לו, בהם הוא רואה חלק מזהותו. הם ישבו איתו בסוכה "בְּצֵל סְפָרַי וְשִׁירַי וַעֲרֵמוֹת הַגְּוִילִים". האורחים הקדושים ישבו ביחד איתו בצל כל היצירות היהודיות שנכתבו במשך הדורות על גווילים (עור מעובד של בהמה, שניתן לכתוב עליו דברי קודש) כשלכך מצטרפים הספרים והשירים שהוא כותב. הקשר לאבותיו האושפיזין אינו רק קשר גנטי-ביולוגי אלא קשר של רוח, של ערכים.

האבות ממגילת היוחסין הם האושפיזין

דוד המלך כתב בתהילים "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח'). המשורר "שואל" חלק ממילות הפסוק ואומר: "שִׁוִּיתִי שָׁם דְּמוּתְכֶם לְנֶגְדִּי". הוא רואה אותם מולו בעיני רוחו. הם "אֲנָשִׁים שֶׁל רוּחַ וְשֶׁל מִלִּים", היו מבני המשפחה הוגי דעות וכותבים כסבא מוראד שאהב לספר לנכדיו סיפורים בהם שילב תובנות חיים. המילים "אֲנָשִׁים שֶׁל רוּחַ" הן דו-משמעיות, כי כוונתו לבני משפחה שנפטרו והם אינם כאן בגוף פיסי אלא ברוחם. המשורר מעריך אותם מאוד ואומר "אָבוֹת אַתֶּם לִי אֲבָהָן עִלָּאִין" אתם עבורי אבות נעלים. הוא חש נחות לעומתם וכותב שהם "יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שופטים או דיינים. הסבא של אמו סעידה, היה חכם ציון חבשה זצ"ל, שהיה אב בית הדין בבגדד, וכתב פסקי הלכה וגם פיוטים. המילים "יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין" לקוחות משירת דבורה (שופטים ה', י'), והן כינוי לשופטים היושבים בדין. הסבא של סעידה, אֵם המשורר, היה חכם ציון חבשה זצ"ל, שהיה אב בית הדין בבגדד, וכתב פסקי הלכה וגם פיוטים. בבית הראשון כתוב: "מֵעָלַי סֻכַּת רְעָפִים שְׁבִירִים" ובבית השני כתוב: "מֵעַל סֻכָּתִי רְעָפִים טַל מַשְׁבִּירִים" כביכול הרעפים מורידים טל, עושים דבר טוב. בדומה ליוסף שהיה "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מ"ב, ו'), האדם שדאג לאוכל לאנשים, אך בשונה מיוסף הם לא משבירים מזון גשמי, אלא מזון רוחני. שינוי סדר האותיות במילה רְעָפִים יוצר את המילה ערִיפִים שמשמעותה היא עננים, ככתוב: "צַר וָאוֹר חָשַךְ בַּערִיפֶיהָ" (ישעיה ה', ל'). המציאות השירית יוצרת תמורה במציאות: הרעפים הופכים למשהו רוחני שנותן טל, מזון רוחני. המשורר מברך את אורחיו וחולק להם כבוד: "שִׁבְתְּכֶם לְשָׁלוֹם עִמִּי אֻשְׁפִּיזִין יְקָרִים". הוא מציג עצמו בפניהם על-ידי הסבר הקשר שלו אליהם: "נֵצֶר אֲנִי לָכֶם אֲבוֹתַי הַמֵּתִים" אני ענף מעץ היוחסין המשפחתי שלכם. הוא מדגיש את הצד הרוחני אך גם את הצד הביולוגי.

הקשר לאושפיזין הוא ביולוגי וגם רוחני

"בְּחֶבֶל אֲנִי כָּרוּךְ לְחֶלְקַת קִבְרְכֶם" בלפור וגם אחיו הרצל חשים קשר לבני משפחתם לאורך ההיסטוריה וגם למסורת עם ישראל, כביכול יש חבל הקושר את המשורר ומחבר בינו ובין הדורות שקדמו לו. לא פלא שהמאמר של פרופ' נורית גוברין על שירתם נקרא: "שירה מלווה היסטוריה". הוא פורסם ב"מחלקה ראשונה": המשורר שהיה חתן התנ"ך העולמי בשנת 1965 יודע היטב את הכתוב בתנ"ך. המילים "חבל" ו"חֵלֶק" מופיעות באותו פסוק בשירת האזינו "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים ל"ב, ט'). בשורה הבאה של השיר הסביר: "שֶׁאַתֶּם חֶבֶל נַחֲלָתִי", אתם חלק מהירושה שירשתי, למדתי מכם ועליכם דברים רבים. משאלת המשורר היא שאנשים ממשפחתו שהיו סבים שלו, אחים ודודים שחלק מהם נפטרו עוד בטרם נולד, יבואו להיות אושפיזין בסוכתו. "לוּ (הלוואי) תָּבוֹאוּ אֻשְׁפִּיזִין בְּצֵל קוֹרָתִי". לוט אמר מילים דומות על שני המלאכים שבאו אליו לעיר סדום: "...בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית י"ט, ח'). הוא יכבדם, ישתף אותם בספריו ובשיריו. הוא מחבר את העולם הרוחני שהורישו לו עם העולם הרוחני שהוא יצר: גווילים ומילים. בשיריו ובכתביו של בלפור חקק יש חיבור לקודש, לתנ"ך ולכל היצירות שנכתבו במסורת ישראל. ה"הרגשה שלי" היא שכשם שהוא מאוד מעריך את כל השייכים ל"אִילָן הַיֻּחֲסִין", כך ישמח אותו שהם יעריכו את ההמשכיות ואת ההנכחה שלהם בחייו וביצירותיו של מי שהוא נצר ממשפחתם וממשיך את דרכם.