זהו חג הסוכות העצוב ביותר שידענו אי-פעם. אנחנו חוגגים את חגי ישראל גם לעת צרה ויגון. מעין מצווה. "ושמחת בחגך והיית אך שמח" נאמר על חג הסוכות. אבל מה לעשות והשמחה הפעם היא מאיתנו והלאה. חוגגים, לפחות חשים תחושת חג, והגרון נחנק. במלאת שנה לטבח, חג סוכות נופל הפעם בין 7 באוקטובר 2024 לבין שמחת תורה תשפ"ה. לנגד עיני אותה סוכה נטושה שראיתי בביקורי בכפר עזה. הבית שרוף, הרוס, הסוכה לצידו עומדת, קרעי בדיה מתנופפים, והיא אינה נופלת. "סוכת שלום"? סוכה ששרדה מלחמה. מקימיה אינם עוד עימנו. אשתקד, חפף 7 באוקטובר את יום שמחת תורה, שבת, היום הארור מכל, שבו הכבד באסונות נפל עלינו. השנה, אחרי שציינו בשני טקסים נפרדים את יום השנה ב-7 באוקטובר, אנו מתקרבים לשמחת תורה וליום הזיכרון הממלכתי לנרצחים ולנופלים. טקסים שמנגידים את מה שמייצג חג הסוכות - אחדות. ארבעת המינים שהיו לאגודה אחת. סמל לעם ישראל שהוא שלם ויכול לאויביו רק כאשר כל הכוחות בו, כל הזרמים, מאוגדים יחדיו. וכבר קראתי "פירוש" מותאם לימינו אלה, לפיו הלולב מסמל חרב או רובה, והאתרוג - רימון או פצצה... הסוכה היא זכר לסוכות שהקימו בני ישראל בנדודם ממצרים אל ארץ האבות. עשויה בדים וסכך (אלא אם כן רכשתם סוכה מן המוכן). משכן ארעי תחת כיפת השמיים, לשבעה ימים. ניגודה היא המיגונית, כולה בטון מזויין, מפלט לרגע מפני טילים. הסוכה היא סמל לנצח ישראל, לקיומו של עם ישראל במשך אלפי שנים ותקוות קוממיותו. המיגונית המבוטנת, בצידי הדרכים המועדות לפורענות, נולדה כצורך השעה עבור עוברי אורח, לשהות בה לרגעים עד יעבור זעם. דווקא הסוכה הזמנית היא סמל לעמידותו של העם היהודי, בוודאי בארצו, ואילו המיגונית המבוטנת הפכה סמל לאסוננו, למלכודת מוות בידי מחבלים ברבריים, שהרגו בהן צעירות וצעירים, בירי וברימונים. ועוד יש לנו לצד הסוכה את הממ"ד, אותו חדר ממוגן, קבוע, שאליו מתכנסים מכל אגפי הדירה לעת אזעקות מפני טילים. חלק מהאנשים בילו חלק מזמן החג לא בסוכה כי אם בממ"דים. כנגד המיגוניות אצלנו, ישנן המנהרות אצלם. מחילות שחפרו מחבלי החמאס, בכסף שהוסב ממטרות הומניטריות-כלכליות שלשמן נועד, למטרות לחימתיות-שנאתיות. מנהרות שצה"ל חשף וחושף בעבודה סיזיפית הן באדמת עזה והן בסלעי לבנון. מטרו של התארגנויות תת-קרקעיות לקראת יציאה למסעי כיבוש ורצח. במנהרות הללו עדיין חטופים 101 ישראלים, חיים ומתים, מוחזקים בידי חיות-אדם צמאות לדם. אז כיצד אפשר להיות שמח באמת - גם אם צווינו לכך - בחג הסוכות הזה? פרצי שמחה בקעו אצלנו למשמע הידיעה המתפרצת על חיסולו של ראש הנחש יחיא סינוואר, אבי טבח 7 באוקטובר. סוף-סוף הגיע יומו בצורה הכי משפילה. הצטרף לאסמאעיל הנייה, מוחמד דף וחסן נסראללה שבשמיים. כן יאבדו אויביך, ישראל. אבל במהרה הועבה שמחה זו בידיעה הקשה בו ביום על חמישה חיילים שנפלו בקרב בדרום לבנון. תזכורת מרה לכך, שסוכות השנה נחוג בעיצומם של ימים נוראים של לחימה בכמה חזיתות, חללים ולוויות, אזעקות ובהלות. חג האסיף? לא בכל מקום ניתן לאסוף את היבולים או לקטוף את הפירות. אשתקד החג היה בכל הדרו - במיוחד בקיבוצים, במושבים, בבתי-הכנסת. השמחה הייתה גדולה. באותו זמן, מעבר לחומה האדירה שהוקמה לאורך גבול הרצועה, נערכו אלפי מחבלי חמאס להסתערות ולטבח האיום, שכמותו היה רק בשואה. בסוכות תשפ"ד איש לא חזה את הנורא מכל הצפוי לנו בשמיני עצרת, בוקר שמחת תורה. ועוד מאפיין לחג הפעם: הצפון שהיה יעד פופולרי מאוד לטיולים בשבעת ימי סוכות, חסום, הנחלים ושמורות הטבע שוממים, הישובים כמעט ריקים מאדם. זרם המטיילים הוטה דרומה, ובמיוחד לחניון רעים שם נרצחו 400 ממשתתפי מסיבת "נובה", ואתר מאות המכוניות השרופות ליד מושב תקומה. קראתי אצל אחד מפרשני מורשת ישראל, כי בסוכות נהוג היה להקריב שבעים פרים, "למען שלומם וטובתם של עמי תבל", וכי פותחים אנו בחג "דף חדש של יחסי שלום עם אומות העולם". לכו ספרו זאת היום לצרפת, לבריטניה, ולעוד מדינות "ידידותיות", מתאסלמות אט-אט, שמפעילות לחץ עלינו, שמשמעו - "בוסט" לארגוני הטרור והארכת המלחמה. בכיכר החטופים ראיתי בערב החג את הדמיית סוכת משפחת החטוף אוהד בן-עמי מבארי. קרועה, מוכתמת בדם, אבל איתנה. מתוכה בוקעת זעקה אילמת לשחרור החטופים, והמסר: גם אם אנחנו פגועים, גם אם דמנו נשפך, עם ישראל חי וקיים, יכול לאויביו ועוד יחוג בשמחה את חגיו - סמלי ניצחיותו. "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".