הספר "חגי, פרקי חיים" שיצא לאור בשנת 1973, מכיל בעיקר דברים שנאמרו על חגי אבריאל, הוגה יישוב "שדה בוקר" ו"מצפה רמון". הספר הכולל 140 עמודים מכיל תמונות בשחור לבן, ואיורים מעשה ידי גנדי. הספר חולק לפרקים הבאים: תחנות בחיי חגי, דברי חברים; נעורים; העפלה; יישוב הנגב; במשאבי שדה; חינוך; במשפחה ודברי תנחומים. מכאן שמדובר על מסכת חייו של אבריאל מ-1922 ועד שנת פטירתו המוקדמת - 1972. חגי אבריאל נולד בווינה, התחנך בחברת נוער בעין-חרוד, הצטרף לפלוגת הגרעין האוסטרי בנהריה (פלוגת "געתון") ב-1940. שירת בפלמ"ח, יצא לצרפת בשליחות "ההגנה", ונאסר על-ידי הבריטים. בשנת 1948 חזר ארצה והתגייס לצה"ל. בשנת 1951 השתתף בייסוד "שדה בוקר" ובשנת 1955 היה בין מייסדי "מצפה רמון". בשנת 1957 נישא לטובה ובשנת 1960 הצטרף כחבר לקיבוץ "משאבי שדה". בשנים 1969-1964 כיהן כיו"ר המועצה האזורית "רמת נגב". בתום כהונתו חזר לקיבוצו ושימש כאקונום עד שנפל למשכב ממנו לא קם.

אחד מחבריו כותב בספר שחבריו התלבטו מול רעיונותיו הנועזים אך גם נוכחו ברבות הימים כי רובם התגשמו. יהושע כהן, שליווה את בן-גוריון "בשדה בוקר" הדגיש בדברו את תרומתו לאזור וקבע: "יהיו מפעלים התיישבותיים אלה בלב המדבר (שדה בוקר, מצפה רמון ומשאבי שדה), פרי יוזמתו ועקשנותו האישית של חגי, לפיד זיכרון בוער עדי עד". בפרק המוקדש לילדותו השתתף גם אהוד אבריאל, אחיו, שהיה בזמנו איש ציבור, שגריר ואיש משרד החוץ ואף הגיע לכנסת. בשנת 1955 הוא כותב לטובה את תקציר קורות חייו והם מסופרים בצניעות רבה מבלי להבליט את עמדתו הדומיננטית בכל עשייה חדשה. בתקופת הגימנסיה (ממנה גורש בכיתה ט') היה חבר בתנועת נוער חלוצית, הוריו עלו ארצה והתיישבו בירושלים והוא המשיך בנעוריו (מגיל 16), השנתיים היפות בחייו, ב"עין-חרוד". שם ספג את רוח "הקיבוץ המאוחד" בהם הפרט נועד לשרת את החברה ומוחק את "האני". הוא הצטרף לפלמ"ח, הפך למ"מ, והקיבוץ שלו התיישב בחולה, ב"נאות מרדכי". הוטל עליו כסייר בנגב להכין תיק נגב ויחד עם אנשי מדע חרשו את האזור, למדו את סודותיו וחגי התאהב באזור וחלם ליישבו. בשנת 1949 נכשל ניסיונו יחד עם 15 חברים להקים יישוב א-פוליטי בנגב. בשנת 1955 הכיר את טובה ויחד עם חברים אחרים הקימו יישוב חדש בהר הנגב.

בשנת 1955 כתב לטובה, אשתו לעתיד, כי השנתיים בעין חרוד היו הטובות בחייו. הוא עמד בראש חבורה של צעירים תוססים, סקרנים ולומדים. היה פחות מעורב במתחים בין יוצאי וינה ליוצאי גרמניה. הוריו המאמצים כיוונו אותו ל"גברעם" אך חגי בחר להצטרף לגרעין "געתון" שיועד ל"נאות מרדכי". בתקופת ההתלבטות אף שקל הצטרפות לקיבוץ "כינרת" בבחינת סיוע לדור החלוצים. במכתבו לאחיו אהוד הוא מביע סלידה מהפוליטיקאים המעדיפים את משרותיהם על פני החלוציות וההתיישבות בפועל. במכתב אחר הוא מבקר את פעולות הקק"ל הרוכשת קרקע באופן חוקי ולאט מדי לטעמו. יש להתיישב בבת אחת לדעתו במבצע לאומי אדיר. לבסוף הוא מגיע למסקנה שהקיבוץ אינו ממלא את תפקידו בעת הזו והוא חושב על מטרה חדשה - ירידה לסדום.

בשנת 1946 הוא מתלבט בהצעות "שההגנה" פורשת לפניו כפעיל בעליה ב', מחוץ לגבולות הארץ. כאינטלקטואל הוא לא מוותר על ההשתתפות בחגיגות 25 שנה למותו של י.ח. ברנר המהווה עבורו דמות מופת. מישהו מ"נאות מרדכי" כותב על זכרונותיו מחגי עת נאסר על-ידי הבריטים בגין סיוע לעלייה בלתי חוקית ושם אף פגש את אבא קובנר. חגי עמד באופן גאה בחקירות ובעינויים. פרופ' ווניה הדרי פגש את חגי בשנת 1946 במרסי, כשהוא מכין אוניה וצוות להעלאת משפחות לארץ. היה כאן קושי שחגי התגבר עליו - הכנסת 250 עולים לא לגליים לספינה המיועדת ל-40 נוסעים בלבד. התמצאותו בנושא בלטה מיד והוא פתר את הקושי וזאת בצניעות ובחיוך ובצניעות.

בשנת 1972 תיאר חגי בפרטי פרטים את עבודתו בעלייה ב' שקדמה לעלייתו להתיישבות בנגב. הוטל עליו לאתר מפרץ קטן ליד מרסי לאחר שתנאי העבודה במרסי הורעו מאוד לאחר פרשת אקסודוס בקיץ 1947. לא נוכל להיכנס כאן לכל הסיפור המרתק, המשתרע על פני שמונה עמודים, רק נדגיש כי חגי הצליח, למרות חוסר ניסיונו, להעלות לארץ יותר מ-600 יהודים שברחו מאלג'יריה וכ-50 ילדים יתומים ממרוקו. הפגישה עם הנגב חוללה סערה בתפיסת עולמו ובמסלול חייו. לחבריו אמר שהוא אינו יכול לחזור ל"נאות מרדכי" הכלואה בין הרי החולה אלא הוא זקוק למרחבים. כסייר "במחוז הנגב" (הוא שימש גם תקופה מסוימת כקצין מודיעין של "מחוז דרום") הוא חצה את הנגב ואת המכתש ונכבש בנופיו. שרידי הערים הנבטיות עוררו בו את הרצון לחדש את החקלאות המדברית באזור. חגי נלהב לרעיון הקמת חוות סוסים שיושקו ממי השיטפונות בנגב ויאפשרו גידולים חקלאיים. חגי חבר אז לאיש המח"ל, בוקר אמריקני שטען שסביב ואדי ג'ירפי (סמוך לאתר "שדה בוקר" לעתיד) ניתן להקים חוות חקלאיות לגידול סוסים. מנהל חבל הנגב מיכה טלמון, אמר ביום השלושים שאמנם חגי היה "ראש למשוגעים" ועשה צרות לסוכנות היהודית אבל רבים מרעיונותיו מומשו לבסוף. על כך הוסיף בן-גוריון: "...לא כל המשוגעים באו לשדה בוקר, אך אלה שבאו לשדה בוקר משוגעים"... במכתב משנת 1949 מתריע חגי על כוונת המעצמות לקחת את הנגב ולהשיבו לידי הערבים. כנגד זאת הוא מציע התיישבות על-פי ניסיונם של הבזנטים, ועל-פי יכולתם לסכור את מי הוודיות לגידולי חקלאות. חגי לא היסס ופנה לויץ ואשכול, וביקש את סיועם לרכוש בולדוזר ליצירת בריכות וסכרים וכן ביקש מטוס קל לזריעה. ויץ הסתייג מרעיונותיו הנועזים ומוכן היה לדבר על הקמת "תחנת ניסיונות נודדת" שתבחן את רעיונות תפיסת מי הנגב ואשכול הסכים לממן קבוצת צעירים אלו לשנה אחת.

רעיון הקמת העיר הקואופרטיבית במצפה רמון (שהוא נהג לכנותה "שדה בוקר ב') העסיק אותו בראשית שנות החמישים. הוא מנסה לאסוף אוהדים לרעיון ולהלהיבם לניסיון חדש, בלתי מוכר, התיישבות המתאימה לנגב השומם ולאזור המכתש. סם אבוטבול, שהכירו עוד בעת הברחת יהודי אלג'יריה, הוזמן על ידו לביקור בנגב ולקחו לאתר, כ-90 ק"מ דרומה מבאר שבע, שם לפי דעת חגי תקום מצפה רמון. סם הצטרף לקבוצת המייסדים וב-26 במאי 1956 נפגשו חמישה חברים בקפה "ערבה" בבאר שבע וירדו לאתר מצפה רמון. המטרה: להתפרנס מחציבת גבס וחרסית מהרי הקאולין שבמכתש וכן מחקלאות ותיירות. לטענתו הקיבוצים לא מספיק "חלוציים" להתיישבות במדבר ולכן רק הקבוצה שלו תתמודד עם האתגר. הוא הביא את בן-גוריון ופולה לביקור (כזכור, דלתו של בן-גוריון הייתה תמיד פתוחה בפניו) ובן-גוריון אמר שבמקום בו תלויה כביסה לייבוש - שם יש יישוב. היחסים ביניהם העמיקו ובן גוריון סייע לאבריאל בהקמת "מצפה רמון" ואף בירך את חגי אישית ליום חתונתו. העיסוק בהקמת העיר השיתופית יצר קרע במשפחתו וטובה ביקשה לחזור לקיבוץ משאבי שדה אך חגי לא ויתר. תושבי העיירה הצומחת בשנים 1957 - 1958, זכרו את חגי לטובה, שנהג על-אף סדר יומו העמוס, לשוחח עם כל תושב, לשמוע את בעיותיו ולסייע לו, כפי שמקובל בקיבוץ. באותו זמן אף פיתח רעיון חדש של הקמת יישוב בן 60 משפחות עבור ציבור מבוגר שיקים בית ספר מגוון לבעלי יכולת כלכלית נמוכה ומפעל תעשיה מחומרי הגלם בסביבה. המחסור בתקציב מנע התממשות רעיון זה. בדיונים במועצה האזורית מיאן חגי לראות ב"שדה בוקר" ישוב רגיל אלא יישוב שזיקת תושביו למקום מותנית בעבודתם ולכן יש להגדיל תקציבם.

הוא מקווה להעברת מפעל חציבת הגבס והחרסית מהמכתש הגדול למכתש רמון כמקור פרנסה לעיירה הצומחת. בחזונו הוא מייבא אלפי כבשים מארגנטינה שימצאו מרעה מתאים באזור העיירה. לטובה הוא כותב על רעיון הקיבוץ התעשייתי שמפתח יגאל אלון שיבוא במקום רעיון מצפה רמון. הוא מבשר לטובה על הכינוס בבאר שבע הקורא למשפחות להצטרף למייסדי העיר. הוא קבע כי אין אף אחד מבין אלו שהגיעו לכינוס שהוא בן הארץ, כולם עולים חדשים. בינתיים מנסה חגי לשקם את חיי הזוגיות עם טובה והם מתכננים ביקור משפחתי בגאנה אשר באפריקה. עד לאביב, הוא מתרוצץ בכל המוסדות על-מנת להשיג תקציבים והלוואות לבניית המקום לרוב ללא הועיל.

קשיי הפרנסה, מחסור במשפחות מצטרפות, חוסר התמיכה של מחלקות ההתיישבות בסוכנות והעזיבות הרבות גרמו לכשלים בהמשך בניית העיר והוועד שהורכב משמשון אשלי, חגי אבריאל ושושנה בראון שלח מכתב התפטרות לסנטה יוספטל, חברת הוועד הפועל של ההסתדרות שכותרתו: אגודה מצפה רמון. השלושה מונים את צעדי המשבר שהחל בסתיו (כזכור האגודה הוקמה ב-1956) 1957, כולל יציאתו של חגי לחופשה וחזרתו לצורך הפירוק ועד לשלהי 1958 בה הוכרזה האגודה כמפורקת. האם היה תזכיר זה רק סופו של הוועד והאגודה או היה בצעד זה הודעה בכישלון הרעיון בדבר הקמת עיר שיתופית על שפת המכתש? חגי, על-אף כל הקשיים, מתעקש לכתוב תזכיר מפורט על מצב המשבר באגודה מזווית ראייתו. הוא מזכיר לממונים שרעיון הקמת בית חרושת לצינורות חרס אמור היה להיות מקור פרנסה עיקרי והוא לא הוקם. האגודה הכינה תקנון שהותאם לקואופרציה ולמרכז החקלאי ומספר המייסדים עלה ל-12. סופו של דבר, במאי 1956 עלתה הקבוצה על הקרקע. מאז התפתחו ניגודיים בין מטרות האגודה לבין משרד השיכון, מחלקת הקליטה והמרכז החקלאי. המוסדות לא האמינו בחזון של חגי. מבצע סיני הפסיק את פעולות הבינוי וכן התברר שהאגודה לא הצליחה לנהל מטבח פועלים עבור 250 עובדי קו הנפט. האגודה ביקשה מראש הממשלה להתערב בעניין ולמנוע את פירוקה אך ללא הועיל. נציג משרד הביטחון נכנס להנהלה והבטיח את המשך קיום העיר במקום. בדצמבר 1958 עשה חגי את חשבון עולמו וטען כי בעיקר בגלל מיעוט העזרה הכספית והאחרת מצד הממשלה נכנס היישוב למשבר שהצריך פירוק האגודה וויתור על חזון העיר השיתופית. על-אף הכל בן-גוריון וראשי מוסדות אחרים העריכו את חזונו של חגי ואמרו זאת בעת טקס חגיגי בעיר בשלהי אייר, תשכ"ח.

שנתיים עברו מיום שנישא לטובה עד שהחליט להקים בית ומשפחה בשדה בוקר. בתחילה ניסה לשלב בין ביתו החדש לעיסוקיו במצפה רמון אך די מהר השתלב בחיי הקיבוץ ונשא בתפקידים. הוא המשיך לסבול בשקט מפציעה שנשא בידו מאז מלחמת השחרור שהכבידה עליו מאוד בכל עבודה הקשורה בפעילות פיסית. עד שנת 1964, מועד בחירתו לראש המועצה, השתלב חגי בעבודות וענפי הקיבוץ. המשיך לחלום על פארק באזור אגם ירוחם ולתחזק ולשפר את האנדרטה בביר עסלוג'. רעיון אחר שהחל לפתח - הקמת בית ספר מקצועי לילדי פועלים ממרכז הארץ. לאחר 5 שנים של כהונה כראש מועצה, חלה, שב לקיבוץ והמשיך לנהל את ענף המזון ועוד עבודות עד שנאלץ לשכב. חבר אחר סיפר על מעורבותו של חגי ברעיון גידול ארבה כתחליף לחלבון; הקמת בית ספר משותף עם ילדי ירוחם; פיתוח שיטת הגידול שנקראה אז "הידרופוניקס" ושותף לניסיונות "בלימנים", שטחים בהם נאגרו מים ונשתלו שם עצים בהובלת ויץ ואנשיו. התכונה הבולטת שלו הוסיף אחד החברים - הרחקת ראות והתנגשות עקב זאת עם החברים/תושבים במקום.

ב-25 במרס 1968 הגיש חגי למר חסון, תוכנית נועזת לניצול מי הנגר, התיישבות ופיתוח של לב הערבה. התוכנית מעניינת משום התעוזה שבה המבוססת על חישובים בדוקים ותוצאות ניסיונות חקלאיים שכבר בוצעו בנגב. יש חשיבות לפרט את התוכנית משום שהיא מבטאת בצורה הנכונה ביותר את גישתו של חגי לפיתוח הערבה ויישובה. לטענתו עד מלחמת השחרור עובדו על-ידי בדואים בהר הנגב כ-250 אלף דונם פלחה בנגב ברצועות וטרסות בוודיות שלא היו נתונים לחסדי הבצורת. ממחקר שמבצע כיון פרופ' בו-ארי בתחום מי הנגב מסתבר שלא תיתכן התיישבות ללא תנאי בסיס כמו דרכים, חשמל, מיכון, אספקת מי שתיה. לפי החישובים 20 דונם שטח איסוף מי נגר יכולים לקיים יבולים בדונם אחד. 20 אחוז מכמויות הגשם ניגרים. אם מדובר בשני מיליון דונם, זה נותן 100 אלף ד' אדמה רוויה היטב הרווית חורף, מיליון דונם של שטח איסוף, נותן יבול של 16 מיליון מ"ק מים. יש צורך אם כן להגשמת תוכנית התיישבות בתכנון מחדש של הכבישים, ועורקי תחבורה אחרים, והכוונה בעיקר לצומת של כביש אשדוד-אילת וכביש באר שבע -איסמעליה ושלוחה משם לדימונה. את הערבה אין ליישב בדרך של הקמת ערים גדולות אלא על רשת של יישובים קטנים המתפרנסים מתעשיה ומי נגר.

למסמך מוסיף חגי תוכנית לנטיעת מטע ניסיוני תוך ניצול מי נגר וכן תוכנית להקמת בית ספר תעשייתי. חגי מדגיש את יעילות החממות וטוען ש-50 דונם מהן יספקו את המזון הטרי לירוחם. בשטח שוהים לטענתו באופן בלתי חוקי, בין 1,500 ל-2,000 בדואים. במקום לגרשם מציע חגי להעסיקם כשכירים שיקימו עדרי צאן גמלים שכבר נמצא עבורם שטחי גידול. הוא קובע כי באזור ניתן להקים התיישבות מיד באשלים, ביר מישש, חלוצה (אין עדיין נתונים) ובביר עסלוג' כצומת דרכים ראשי ומבוסס על מתן שירותי דרך. אין ספק שהגשמת מסמך זה הייתה מאפשרת את הקמת הבסיסי ההתיישבותי-כלכלי-ביטחוני של הר הנגב.

בקטעים האחרונים בספר מובאים זיכרונות מאת חבריו החל מחברת הנוער בעין חרוד ועד לשיבתו ל"משאבי שדה" ומחלתו. כולם ציינו את חלומו להקים יישובים חדשים בנגב שיתבססו על גידול עדרי צאן וגמלים, וינצלו את מי הנגר בחורף כפי שעשו זאת הבזנטים בעבר. גם הבדואים שהיו שותפים לשיח הזיכרונות על חגי ציינו כי חגי הכיר בכישרונם הטבעי בשיקום טראסות, דאג לתאר להם בפרטי פרטים איך יגדלו כאן גמלים וצאן, שאב מהם ידיעות על אורחות החיים של הגמלים והכבשים ויצר עמם חברות אמת. בתחום החינוך התגלה חגי בגדולתו. עורכי הספר כתבו: "אהבה רבה לילד ודאגה עמוקה לנער באזורי המצוקה - אלו היו המוקדים שהנחו את חגי בתוכניותיו בשטח החינוך. כאן אנו עדים לחזון גדול המלווה בתכנון מדויק, מחשבה רבה השקיע חגי בתחום החינוך, וצר שלא ראה המשך לתוכניותיו." הספר מסתיים בפרק המוקדש למשפחה ובו מכתבים לבני הבית, צילומים של המשפחה, צילומי המכתבים בכתב ידו. בין הבולטים מאלה ששלחו תנחומים לאחר מותו בלטו - דוד בן-גוריון, שאול אביגור, פנחס ספיר, אבא קובנר, ורבים אחרים. מילה לסיום: באשר לפעילותו, החישובים שנהג לעשות, מזכרים, מאמרים ופניות - על כל אלה אנו מפנים את הקורא לספרו של ד"ר ז' זיוון, "מרמת נגב עד אילת", שם מצויים חומרים אלה שאסף זיוון בראיונות ובארכיונים ומוסיף רובד חדש ומיוחד לדמותו של חגי כפי שהצטיירה מהספר שסקרנו זה עתה. ולשאלה האם ניתן היום בעשור שלנו להקים עיר שיתופית בנגב דומה כי התשובה היא שלילית. דור החלוציות שערכי השיתוף שלו "דהו" הוחלף בדור של מימוש עצמי המחפש בהתיישבות ערכים כמו "הפרטה" ועוד. יתר על כן, לא ימצא תקציב להקמת פרויקט מעין זה ללא מעורבות פוליטית דבר שחגי אבריאל סלד ממנו וניסה להתרחק מצורה זו של הקמה ככל שיכל. מכאן, אין להניח שימצאו עשרות אלפים של צעירים ומשפחות שיהיו מוכנים לגור בעיר פריפריאלית-שיתופית בהר הנגב ובערבה.