אני עובד כרגע על סיכום מקיף לבחירות שלא נכנס ב-25 ציוצים, כך שלא אתייחס לכל השרשור ביני לבין קובי ברדה (ראו לינק לדף ה-X שלי). אבל כמה מילים בכל זאת, כי אפשר בלי: (א) זה לא סוד שאנחנו, קובי ואני, לא מסכימים. שורשי אי-ההסכמה מתחילים עוד לפני בחירות 2020 - שהתוצאות שלהן סימלו תהום שפעורה ביננו על-רקע הטענה לזיופים שאני דחיתי בשאט נפש וסירבתי to engage איתה. אבל מעבר לדיון הספציפי ההוא, יש לנו אי-הסכמה עמוקה לגבי התפקיד של כל מיני אלמנטים בשיח הפוליטי המתרחש. אחד מהם קשור לרעיון של פרוגרסיביזם, ווקיזם ותגובת הנגד הפופוליסטית להם.
זה לא שאני פרוגרסיבי חובב PC - אני לא, אני ליברל - אבל היחס שלי לתפיסת העולם הזה הוא חיובי בחלקו, במובן שאני מקבל את דרך החשיבה הזו (וחולק עליה) ואפילו מוכן לדון בחלק מהנחות היסוד שלה ובמסקנות שהפרוגרסיבים מסיקים. זה נכון, למשל, לגבי סוגיות כמו משבר האקלים, ביטוח בריאות במימון המדינה, הבנה של תפקיד המשטרה בחברה דמוקרטית (להבדיל מקפיינים לעצירת מימונה, אגב) או שיח זכויות האדם בהקשר של יחסי קבוצות רוב ומיעוט.
היחס של קובי הוא, בעיני, הרבה יותר יהודו-צנטרי, ומתמקד באופן שבו פרוגרסיבים קושרים ביחד - בטעות, בעיני (הבהרה שלא תמנע מאנשים מסוימים לתקוף אותי משל הייתי AOC ישראלי לכל הפחות) - מאבקים שונים במה שמכונה "Intersectionality". אותו חיבור אווילי וכפוי בין המאבק השחור (לשחרור מהעבדות והשלכותיה) למאבק הנשי (לזכויות שוות בחברה) למאבק הערבי (לשחרור מעול הדיקטטורות והמערב) למאבק האיסלאמיסטי (לשחרור מ.. אמריקה?). הפער ביננו לא נובע מאי הסכמה דווקא, אלא מהמקום והכוח שהוא ואני מייחסים להם - ומההשוואה לימין הקיצוני בארה"ב והמקום שהוא תופס במקביל בשיח.
כך, אני טוען שקאמלה האריס עשתה כמעט הכל כדי להתרחק מהפרוגרסיביזם: הנאומים שלה שיקפו תמיכה עקבית בישראל, היא השתיקה לא אחת את תומכי חמאס וביקרה אותם, לא נתנה להם לנאום בוועידה ועוד. נכון ש היא לא התנערה מדברי ביקורת על ממשלת ישראל - למשל אמרה שאת המלחמה צריך לעצור (מה שגם דונלד טראמפ אמר, הרי, כמה וכמה פעמים לרבות מאז שנבחר) ושהיא גאה בהחלטה לא לשלוח לישראל פצצות מסוימות (מה שבימין הישראלי מיהרו לקטלג כ׳אמברגו׳ משל ארה"ב של ביידן לא העבירה לישראל תמיכה חסרת תקדים) בחימוש, סיוע כספי, הגנה דיפלומטית ושליחת כוח צבאי לאזור לאורך למעלה משנה ברציפות ועל אף הביקורת הגוברת והולכת מבית.
ובכל זאת, לבד מאלכסנדריה אוקסיו קורטז - שבתמורה להשתלבותה במיינסטרים הדמוקרטי הוקעה מתנועת הסוציאליסטים של אמריקה וספגה קיתונות של בוז, ומצאה עצמה קוראת להשבת החטופים מעל במת הוועידה הדמוקרטית כאחרונת המיינסטרימים - אף איש פרוגרסיבי ואף רעיון פרוגרסיבי לא נכח בקמפיין של הדמוקרטים. תחת האריס, הקמפיין בחר להדגיש את הזכות להפלה שמקובלת על רוב האמריקנים (ראו משאלי עם שנערכו במסגרת הבחירות הללו בנושא), את ההסכמה לתוכנית הגירה דו-מפלגתית, את הדמוקרטיה והחשש מפני טראמפ (מה שלא עבד) ועוד.
זיכרון פוליטי קצר
נושאים כמו משבר האקלים, ביטוח בריאות אוניברסלי, רפורמה במערכת המשפט, רפורמה במערכת אכיפת החוק (כולל המשטרה), עתיד הלהט"ב וזכויות הטראנסים, הזכות לשאת נשק, DEI והשלכותיו בחינוך - כל אלה, בניגוד לטענה של קובי, נזנחו לחלוטין. ממש כמו הקביעה שאמריקה היא מדינה גרועה ואיומה - לטובת שיח אופטימי, על אמריקה הנהדרת, על שמחה (Joy) ותקווה. מי שדיבר כל העת על אמריקה כחור מוזנח שימי התהילה שלו מאחוריו היה טראמפ. זה עלה גם בסקרי היציאה - שם רוב תומכיו אמרו שאמריקה כבר אחרי השיא ורוב תומכי האריס - שהשיא עוד לפניה.
הוא תיאר שוב ושוב את ארה"ב כמדינה מוכת כלכלה שבורה (מה שלא נכון, אבל עבד), עם מערכת הגירה שבורה לחלוטין (מה שנכון חלקית מאוד ומתעלם מחצי השנה האחרונה, למשל, בגבול), עם מערכת חינוך שמתרכזת יותר בשינוי מין מאשר בחינוך ובולמת התקדמות כדי לקדם העדפה מתקנת ועוד. בעצרת בדטרויט הוא אפילו הזהיר שאמריקה כולה "תגמור כמו העיר הזו" אם הוא לא ייבחר - כלומר, במצב רע. העובדה שרבים וטובים מאמינים שהשיח הזה הוא למעשה השיח של הדמוקרטים שאותו הרפובליקנים מבקרים - ולא המצאה רפובליקנית כמעט מוחלטת שמודבקת לדמוקרטים - מוכיחה את האפקטיביות של המסרים הרפובליקנים והאמצעים שבהם השתמשו (לרבות טוויטר ורשתות אחרות, צריך להודות, אבל זו עילה לשרשור נפרד) יותר מאשר את הרצון האמיתי של הדמוקרטים לנהוג כפי שהרפובליקנים מציעים.
למעשה, בשנה האחרונה ראינו שוב ושוב את הדמוקרטים נפרדים מהפרוגרסיבים - לא רק בקמפיין הבחירות אלא בבחירות (קורי בוש וג׳מאל באומן, למשל, הודחו), בהתייצבות העקבית לצד ישראל, בהתעלמות מתנועת uncommitted ובהסתרה של דמויות פרוגרסיביות מהקמפיין - נסו להזכר איפה ראיתם את ברני סנדרס, אליזבת וורן או איינה פרסלי לאחרונה בעצרת של האריס - ושבירה מובהקת למרכז הפוליטי.
לנו, כישראלים, יש גם זיכרון פוליטי קצר (זה לא מיוחד לנו, אמנם) ביחס להתנהלות של ממשל ביידן - וגם נטייה לקבל כפשוטו את מה שהתקשורת שלנו, שמוטה ברובה ממילא ונכונה לקבל ולנרמל תופעות קיצוניות (זוכרים את צבי סוכות פורץ לבסיס צבאי בבוקר ומתראיין על כך בחופשיות בערוץ 12 בערב?) מספרת על הדמוקרטים - שמושפע במידה רבה, מטבע הדברים, מהזיהוי בין ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו למדינת ישראל כמכלול, כמו גם מהזיהוי הפוליטי של השחקנים המרכזיים בשתי המדינות (מרים אדלסון, למשל, היא התורמת הגדולה ביותר של טראמפ ונתניהו גם יחד).
ובקיצורי קיצורים: אנחנו נוטים הן לביקורת יתר על הדמוקרטים (ולא שאין מה לבקר), הן לסלחנות מפליגה כלפי הרפובליקנים (מחברי בית נבחרים אנטישמים, דרך עיתונאים מפיצי קונספירציות ועד הנשיא החדש-ישן וסגנו הבדלן), והן להסכלות שכמעט אונסת את הנושא הישראלי על מערכת הבחירות למרות שבפועל מדיניות חוץ הייתה סיבת ההצבעה המכרעת עבור פחות מ-5% מהציבור, וגם בתוכה נכנסות המון סוגיות כמו אוקראינה, אירופה, סין, רוסיה וכן - גם ישראל. בקצה. אנחנו גם נוטים לקחת את הנתונים שנוחים לנו - קובי מביא כאן טענה לעלייה אדירה בהצבעה יהודית לטראמפ אבל בסקרי היציאה הארציים מסתמן ש-79% מהם הצביעו להאריס - יותר מביידן או קלינטון לפניה - ולכרוך בהם את המסקנות שמלכתחילה חיפשנו.
ציור המטרה סביב החץ
האמת היא שהדמוקרטים לא הפסידו את הבחירות רק או בעיקר בגלל ששברו שמאלה (כפי שטוענים מבקריה מימין) - ולמעשה כנראה שלשבירה מרכזה (כולל קמפיינים עם ליז צ׳ייני), היה חלק לא פחות גדול בכך, לכל הפחות ובכלל, סביר יותר שההפסד נובע משורה ארוכה של החמצות, כשלים מבניים, ובעיות שישראל היא חלק מינורי בהן ושהפרוגרסיביזם האמיתי - להבדיל מהגרסה המושטחת, סגולת השיער ועמוסת הנזמים שקובי מציג כאן - בקושי רלוונטי לו, להבדיל מאחיו המרושע בפרסומות.
יש הרבה דברים ששווה לגעת בהם - הטעויות של ביידן שהשאירו להאריס קמפיין שבור שצריך לטפס גבוה מאוד ומהר מאוד; חוסר ההתלהבות שהביאה 10 מיליון איש להישאר בבית לעומת 2020; הדעיכה האדירה בערים (דווקא במדינות המתנדנדות קמפיין האריס הצליח להימנע מתבוסה, יחסית לטרנד הלאומי), המגדר והגזע של האריס ובכלל, נוסטלגיה מיסאינפורמציה ודיסאינפורמציה, אילון מאסק והשפעתו על הקמפיין כמו גם זו של מיליארדרים אחרים שהרוויחו הון מיד עם עליית טראמפ (אני מסתכל עליך, ג׳ף בזוס) ועוד.
אבל לתלות את האשם בתבוסה הדמוקרטית בפרוגרסיביזם וב׳השתלטות׳ שלו על המפלגה הדמו׳ זו טענה מוגזמת שמנפחת את התפקיד האמיתי - ויש - לפרוגרסיבים בפגיעה המפלגה. ובעיני זה נובע במידה רבה מציור המטרה סביב החץ אחרי שזה כבר נורה ולא מניתוח רציני ונקי מפוזיציה. לצערי רבים וטובים בישראל חוטאים בזה - מקובי דרך שומפלבי, מאתאלי ועד נדב איל (שתמיד איכשהו, "ראה את זה בא" בדיעבד. פאריד זכאריה שלנו).
בפועל, האריס התנערה מאמירות עבר על פצלי שמן, לא דיברה על אנרגיה נקייה כמעט בכלל, נמנעה מ-defund the police כמו מאש, ולא בכדי חלק גדול מהשרשור שלו מתמקד בקליפורניה, שהיא אכן גן-עדן לניסויים פרוגרסיביים אבל לא מייצגת את הקמפיין הדמוקרטי או את גישת המפלגה ברוב ארה"ב. להפסד הדמוקרטי אבות רבים ולנצחון הרפובליקני טראמפ אחד.
אבל האמת לא רק שלא תימצא בניתוחי פוסט-מורטם שנערכים בעוד שהקולות נספרים, אלא גם לא בין דפי העיתונים הישראלים - ככל שאלה ייבחרו לטפול הכל על אי-הדיפת הפרו-פלשתינים בצורה מספקת (תוך התעלמות, כאמור, מחלקם של הרפובליקנים בעליית האנטישמיות ב-8 השנים האחרונות, בדבקות המיותרת של ממשלת ישראל במפלגה אחת בלבד או בבחירה של יהודי ארה"ב לדבוק בהאריס למרות הכל במספרים מובהקים) במקום לתת מקום לניתוח עומק רציני שבוחן את כל הסוגיות שבאו לידי ביטוי כאן, שאת חלקן הזכרתי כבר לעיל ולחלקן טרם הגעתי.
זה לא אומר, כמובן, שיש לי איזה מונופול על האמת - אבל נדמה לי שטוב יהיה אם נצא לרגע מהפוזיציה הישראלית, ככל שאנחנו יכולים כמובן - וננסה לנתח את ההפסד הדמוקרטי בפרספקטיבה רחבה, שמשקללת את מה שהציבור האמריקני עצמו אומר, ולא את מה שאנחנו, בזעמנו המתמשך על השמאל העולמי, רואים ומרגישים. ולסיום סיומת - הנה קאמלה האריס באחת מהשד-יודע-כמה ניסיונות לקרוץ למרכז האמריקני. זה לא מה שעלה לה בהפסד - ממש כמו שהשמאל הקיצוני הוא לא האשם הבלעדי. אבל בכל זאת, מעניין לצפות בזה עכשיו, בפרספקטיבה של התוצאה הסופית הכואבת והכושלת כל כך של הדמוקרטים.