טבח אוקטובר הותיר אותות בכולנו. ספר שיריהם של התאומים חקק קם להאיר זיכרון ומשמעות – משא פואטי קודש לזכר הנרצחים מבְּארִי - זאב וזהבה הָקר, המחותנים של הרצל חקק. שירת הניצוצות של האחים כובשת לב - הפואמה של בלפור "שביעי שריפה שמיני עצרת", והמחזור של הרצל "אמת מארץ ישראל". השירים מתכתבים עם הטֶבח ועם מוראות המלחמה שקשה לשכוח. הגחלים והאור נוצצים בשם הספר. כך בתלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת יומא - פרק ב', ג': "בשעה שחַמה זורחת היו ניצוצות יוצאין הֵימנה ויודעין שחמה זורחת ...". ויש חיבור לתהילים כ"ג, - "גַַם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי". הגאולה תקום מגֵיא ההריגה, השירה תאיר מגֵיא התופת. ניקח את שני השירים הראשונים: "שמַים" (21) של בלפור - ו"רְאי אדמה כי היינו, כי נִהיה" (89) – מאת הרצל.

שמים / בלפור חקק

הַתַּצְפִּיתָנִית הוֹדִיעָה בְּלָשׁוֹן נִסְתָּרָה: הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. הִיא גָּדְלָה מְאֹד בְּעֵינֵינוּ הוֹד וֶאֱמֶת לָבְשָׁה עוֹטָה כַּשַַּּׂלְמָה אוֹרָה. הִיא הִקְלִידָה זֹאת טֶרֶם עֲלָטָה וְעַד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר נוֹרְתָה אֶל מוֹתָהּ. רצח התצפיתניות וחטיפתן זעזעו את לב הציבור הישראלי. השמַים אכן נפלו (סמל לשבר אמוני). התצפיתניות עמדו בקו הראשון מול אויב שהפתיע, הן ידעו וראו מה עומד לקרות - ולא שמעו להן. הגיבורות גילו אומץ עילאי כשהמשיכו לדווח על האויב הפולש, ועזרה אַין. התצפיתנית רואה למרחקים – כנביא הצופה לבית ישראל: "הודיעה בלשון נסתרה": אמת בלשון סתרים. והשמים? כן, השמים כמו נפלו עליה ועל כל יישובי העוטף. בחג השמח, חג שמחת תורה. מתריעה באומץ – וגורלה מר: איילת השחר נורתה ונהרגה. בקיעת איילת השחר מרמזת בַמקורות על בוא הגאולה (ירושלמי ברכות ד' ב') – וכאן בשיר הזה הגאולה מתחלפת בפורענות.

שיבוצים ואסוציאציות לכתבי הקודש

בתהילים צ'ב, ו': נאמר": מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה; מְאֹד, עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ." התצפיתנית בפועלה ובמותה, התקדשה עד כדי שהיא "גדלה מאוד בעינינו", מעין מטאפורה מתהילים "גדלוּ מעשיך ה'". במשלי ל"א, 25 נאמר: על אשת החיל: "עֹז והדר לבושה ותשׂחק ליום אחרון". וכאן התצפיתנית: "הוד ואמת לבשה", וזו תוספת לעוז ולהדר שיש בלבושה, יש כאן האֲדרה מן המקורות לדמות אשת החיל, זו הגיבורה התצפיתנית, מעשיהָ נאצלים בעוז והדר. בתהילים כ"ד, פסוק ב' - נאמר: "עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה". כך בַּשיר וכאן התצפיתנית 'עוטה כשַׂלמה אורה' היינו הכיסוי שלה מואר כולו. תהילים כ"ב, א' - "לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר; מִזְמוֹר לְדָוִד". דמותה הנשגבת מקשרת בין הבריאה לאסון – ואחרי התחזית שלה יש היפוך של מעשה הבריאה – השמים נופלים.

"עוד לא אבדה תקוותנו"

עם כל זאת, התפיסה של שירי התאומים מבשרת אור: "לא אבדה תקוותנו". בעמוד 7 בסִפרם הם מקבילים בין חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל והקריאה הנוראה 'אבדה תקוותנו', וכל זה לעומת בשׂורת הגאולה בהמנון הלאומי – "עוד לא אבדה תקוותנו". האופטימיות שמשדרת שירת האחים – הענקת משמעות לזיכרון. האור והתקווה עולים מן ההיסטוריה שלנו. ואיזה ניצוצות! כך למשל השיר של בלפור, "מפת המתים והחיים" (58). בשיר מצמרר זה מזכיר בלפור שני חורבנות לאורך שתי גלויות – ומולן מראֶה נורא -"יְרוּשָׁלַיִם נָפְלָה עַל פָּנֶיהָ". זו ההיסטוריה שלנו: קמים עלינו בלא הרף... אך אנו לא נכנעים. ממשיכים לבנות שוב ושוב את החיים.. בסוף השיר (58) הוא קורא בבית המסיים של השיר להתחזק, לצַפות לתקומה, להדליק האורות, להגביר הלהבות. הנביא מייחל לבריאת לב חדש – כאן השירה יכולה להחיות בראשית, שמים חדשים. רגע של תחייה. בְּשָׁעָה שֶׁקָּמִים עָלֵינוּ, זוֹ שְׁעַת לַיְלָה קוּמוּ הַדְלִיקוּ הָאוֹרוֹת. קוּמוּ יַ חַ ד הוֹסִיפוּ שֶׁמֶן לַנֵּרוֹת. וכן הוא כותב בשיר "התקווה"(81): גַּם אִם נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם אֶל הַקְּרָשִׁים נִכְתֹּב עַכְשָׁו שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. והנה שירו של הרצל הקושר גם הוא פורענות ותקומה:

רְאי אדמה כּי היינו, כּי נהיֶה/ הרצל חקק

הָאָרֶץ הַזֹּאת אֵינָהּ אֶלָּא וּבָאוּ לְהַכּוֹתָהּ בְּסַלְעָהּ, בְּדָמָהּ. דּוֹרוֹת הִכּוּ בָּהּ מֵאָז הֵחֵלָּה. תִּקְוָתָהּ. עַצְמָהּ. קָמִים בְּעָצְמָה. הָאֱמֶת לְחֶפְצֵנוּ עֵדַת רְאִיָּה. לְהַגְבִּיהַּ עוּף מֵעַל לַשְּׁאִיָּה. מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי, דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה יַשְׁקוּ דּוֹר שֶׁנּוֹשֵׁם מִן הַבֶּכִי. הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם. זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם. הָאֱמֶת, הָאָרֶץ, לֹא נָס לֵחָהּ. תַּבְנִית הַזְּמַן הִיא בְּרוּחָהּ. אוֹר יִלְחַשׁ בָּעֲלָטָה: לְהַחֲיוֹתָהּ. שאול טשרניחובסקי כתב בשירו 'ראי אדמה': "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד". הרצל לוקח את המוטו של השיר ומוסיף עליו מילה, שבעצם מסכמת את חשיבתו ואת המסר שהוא רוצה להעביר. והתוספת שלו - "כי נהיֶה". אכן היינו לאורך דורות, אבל זה כוחנו, כעם שיודע לשרוד – 'אנו נהיֶה'. כך שרדנו במשך כל הדורות, זה סוד כוחנו. היינו תמיד כסלע איתן שמתוכו יודעים לאזור כוח, לזכות לפריחה מחודשת. מן הסלע ייצא נֵצר, יציץ לנו ציץ התקומה של עם ישראל. הישועה לא שייכת לעבר, היא קיימת בכל דור ודור. הכותרת מעוררת אסוציאציה לשיר נוסף של טשרניחובסקי - "האדם אינו אלא"....שם כתב טשרניחובסקי: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף-מוֹלַדְתּוֹ". שוב לפנינו "שיבוץ מתחדש" של הרצל: לא האדם, אלא הארץ! הארץ הזאת אינה אלא תבנית. אנו מבקשים לדעת מה מקור כוחה של הארץ. הסוד נגלה כפואנטה בסוף השיר: "תבנית הזמן היא ברוּחָה". הזמן עומד לימינה של האומה העברית. ממשיך אותה לדורות עולם. יש פרספקטיבה – והנה האמת - "לחֶפצנו עדת ראיה". כאן מצוטט הפסוק הנחרץ מן המסה של אחד העם 'אמת מארץ ישראל'. יש לנו חפץ קיומי שמנצח את החורבן, הוא מגביה עוף 'מעל השְׁאִיָה'. לְהַגְבִּיהַּ עוּף מֵעַל לַשְּׁאִיָּה. כאן מתבאר שם הקובץ של הרצל. האמת המאירה: אוֹר יִלְחַשׁ בָּעֲלָטָה: לְהַחֲיוֹתָהּ. ומוארים זאב וזהבה הקר, והקיבוץ בארי. הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם. זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם. זו מורשתם - תבנית זמן של נצח ועַם עולם. בפתח מתנבאים מנקרת הצור – מחזון העצמות היבשות, מהזעקה 'אבדה תקוותנו' לַהמנון - 'עוד לא אבדה תקוותנו'. המשוררים מתקדשים, יוצאים מנקרת הצור כשני נביאים. שירי התקווה מנצחים חורבן ועלטה.

"שיר פסטורלי בזמן מלחמה", מאת בלפור חקק (70):

זֶהָבָה וּזְאֵב הַקֵר הָיוּ כֹּה תְּמִימִים עָמְדוּ מוּל פּוֹרְעֵיהֶם בְּעֵינֵי תְּהוֹמוֹת אֵשׁ בָּעֲרָה בְּגַנָּם עַל כַּף הַנֶּצַח לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת. המחותנים שנרצחו בקיבוץ בארי זוכים להופעה נאצלת – בחלוציות, במחויבות למולדת - וכך בשירו של הרצל:

הנה ימים באים/ הרצל חקק

בַּשָּׂדוֹת שֶׁל בְּאֵרִי לָחֲשָׁה אֵשׁ תָּמִיד לֹא גָּוְעָה הַחִיּוּת הַפְּנִימִית. ובלב השיר יש מסר: זֶהָבָה תָּקוּם שׁוּב נִרְגֶּשֶׁת, תִּפְתַּח חַלּוֹן לִזְאֵב: תִּרְאֶה זֶה הַגֶּשֶׁם, הַחִיּוּת תָּשִׁיב אֶת הַטּוֹב! לֹֹא יִשְׁבְּתוּ שְׂדוֹתֶיךָ, לֹא תֹּאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב! הִנֵּה יָמִים נוֹבְעִים. עָסִיס יַטִּיפוּ. 'הנה ימים באים' וכאן הם נובעים, מבע מחודש לגאולה. תמונת הגאולה דרמטית: זהבה פותחת חלון בביתה, מבשרת לזאב כי שדותיו זוכים למתנה, לגשם. ולכך נותן המשורר פירוש מנחם: לא תאבד שארית יעקב. שורת הסיום מתחברת לנבואת עמוס 'והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה'. ובמעש של הזוג, וראו נא זאת בשירו 'החומר ממנו קורצו חייהם', עמוד 112. מֵהַחֹמֶר הַזֶּה קֹרְצוּ בִּבְאֵרָם תַּמָּה. גַעְגּוּעֵיהֶם זוֹרְמִים בְּעוֹרְקֵי הָאֻמָּה. המורשת שלהם לא תמה, המבע שלהם, של בארִי – יש בהם תקווה וכוחות. נחכה לנֶחמה בימים הבאים.