בקשתו של בנימין נתניהו לדחות את עדותו במשפטו, בנימוק שבשל המלחמה לא הספיק להתכונן לקראתה, העלתה שוב לדיון את שאלת נבצרותו. מותר להניח שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא זה. סביר להניח שההגנה תבקש שהוא לא יעיד שלושה ימים בשבוע במשך שש וחצי שעות מדי יום (הלו"ז הקבוע של בית המשפט); איש לא יתפלא אם יגיעו בקשות/הודעות נקודתיות לאורך העדות על אירוע מדיני/ביטחוני המונע את התייצבותו; ואחרי ירי פצצות התאורה לביתו בקיסריה – אולי שוב יעלו טענות לגבי בטחונו האישי. הטענה העולה בהקשר זה היא, שבג"ץ אפשר בשנת 2000 להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה (פסק הדין המכונה 0:11) בין היתר משום שנתניהו הבטיח שלא תהיה לו בעיה לכהן בראשות הממשלה במקביל לניהול משפטו. הנה, כך טוענים מתנגדיו, מתברר שלא כך הוא: הרי נתניהו בעצמו בא ואומר שחובותיו כראש הממשלה מפריעות לניהול המשפט. אם כך – ייכבד וייצא לנבצרות לפחות עד תום עדותו. נזכיר, שכאשר הוגשה לבג"ץ עתירה בנושא בשנה שעברה והשופטת דפנה ברק-ארז הורתה למדינה להשיב עליה (המהלך הכי שגרתי שיש), נזעקה הקואליציה והעבירה את חוק הנבצרות. לפי חוק זה (למעשה תיקון לחוק יסוד הממשלה), ניתן להוציא את ראש הממשלה לנבצרות רק מסיבות רפואיות ובהליך שלמעשה מאיין אפשרות זאת. בג"ץ קבע שמדובר בחקיקה פרסונלית ודחה את תחולת התיקון לממשלה הבאה, מה שמותיר את האפשרות המשפטית לנבצרות של נתניהו כבר כעת. מה תעשה גלי מיארה אם תוגש עתירה כזאת? היו כמה עתירות לנבצרות בשנה האחרונה, שבכולן ייצגה את נתניהו וביקשה לדחותן – כפי שעשה בג"ץ, כמעט על הסף וכמעט ללא תשומת לב ציבורית. על פניו, יהיה לה קשה יותר לעשות זאת כעת, בהינתן הצהרות סניגוריו של נתניהו וכאשר הפרקליטות, הכפופה לה, התנגדה בתוקף לכל דחייה בעדות. אבל בכלל לא בטוח שיש ממש בטענת הנבצרות הזאת. הצהרתו של נתניהו הייתה על ימי שגרה – שגם הם לא ממש רגועים בישראל, בה יש מבצע צבאי גדול בערך פעם בחמש שנים. ובכל זאת, יש הבדל עצום בין מבצע המתוחם בזמן ובמקום, לבין מלחמה רב-זירתית הנמשכת זה החודש ה-14. אין זה הגיוני להחיל את אותה הצהרה על המצב הנוכחי ולדרוש נבצרות בהישען עליה. אפשר לפתוח שוב את הדיון, אבל לנהל אותו על בסיס המציאות הנוכחית ולא על בסיס מה שנאמר בשנת 2020.

לכאורה, כפי שכבר נכתב כאן, יש עילה הרבה יותר משמעותית לנבצרות של נתניהו: הפרת הסדר ניגוד העניינים החל עליו בשל משפטו. הסכם זה נקבע בידי היועץ המשפטי הקודם, אביחי מנדלבליט, היה גורם מרכזי בפסק הדין 0:11, קיבל אשרור מבג"ץ ובאי-כוחו של נתניהו הבהירו שהוא מציית שלו. הסעיף הראשון בהסדר קובע: "הימנעות ממעורבות במינויים והליכי מינויים של בכירים בייעוץ המשפטי לממשלה, במשרד המשפטים ובמשטרת ישראל המטפלים בהליך הפלילי נגד ראש הממשלה או שיש ביכולתם להשפיע עליו, וכן עניינים הנוגעים למעמדם ולמילוי תפקידם של גורמים אלה". חובת ההימנעות משתרעת על כל מעורבות בקבלת החלטות בעניינים הכלולים בהסדר, ועל כל פעולה של נתניהו בעניינים אלה באמצעות כל גורם ממשלתי או אחר. מיארה היא כיום הסמכות העליונה בנוגע לקביעת עמדת המדינה במשפטו של נתניהו, והיא אכן החליטה בעצמה לדחות את הצעת בית המשפט לפנות לגישור פלילי ואת קריאתם של השופטים לשקול להסיר את האישום בשוחד בתיק 4000. לפיכך, מיארה מעורבת אישית בהחלטות הנוגעות במישרין לגורלו של נתניהו. לכן, כאשר נתניהו התבטא במפורש לפני שבועיים (ולא בפעם הראשונה) בביקורת חריפה על מיארה, ובמיוחד כאשר הטיל על השר יריב לוין "להביא הצעה" לפתרון היחסים עימה – הוא הפר לכאורה את הסדר ניגוד העניינים (למרות שלשכתו קלטה שיש בעיה ומיהרה להצהיר שהוא עומד בו). עתירה שתדרוש נבצרות בשל סיבה זו תהיה משוכה הרבה יותר משמעותית, ובמקביל תציב את מיארה בפני טענה לניגוד עניינים, מה שיסבך עוד יותר את התמונה.

נקדים ונאמר כי בניגוד לספינים המטעים במתכוון – מיארה לא דרשה בשבוע שעבר מנתניהו להדיח את איתמר בן-גביר. היא פנתה אליו בעקבות עתירות לבג"ץ, והציגה את המסד העובדתי המלמד שבן-גביר לכאורה הפר את הבטחותיו לבית המשפט העליון בהליכים קודמים, ופועל בצורה שיטתית בניגוד לחוק ולפסיקה, תוך חתירה מתמדת תחת שלטון החוק. מיארה ביקשה מנתניהו לקבל את תגובתו של בן-גביר ולאחר מכן להיפגש עימה בטרם תגבש את עמדתה. ברור שהחטא הקדמון – של נתניהו, ואין בלתו – הוא עצם מינויו של גזען ועבריין מורשע לממונה על ביטחון הפנים, ובכך שבמידה רבה מסר לו את השליטה בממשלתו (כולם יודעים למה אין עסקת חטופים: כי בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' מתנגדים ומאיימים להפיל את הממשלה). מיארה הגנה על המינוי בעתירות שהוגשו נגדו, למרות שציינה את הקושי הרב בו הוא נגוע – והן אכן נדחו, בעיקר בשל שיקול הדעת הרחב שיש לראש הממשלה במינוי השרים. כעת, כאמור, מיארה שוב צריכה לענות לבג"ץ. היא הצביעה על העובדות – שלא יכולות להיות שנויות במחלוקת, הן מתועדות היטב – וביקשה מנתניהו להתייחס אליהן. בהחלט ייתכן שעמדתה תהיה שיש להדיח את בן-גביר; במקרה כזה, יתאפשר לנתניהו ובן-גביר להציג בנפרד את עמדותיהם בפני השופטים. מה שמוביל אותנו למכנה המשותף החמור של שני הנושאים.

חוות דעתה של מיארה, בנושאים אלו כמו בכל נושא אליו עליה להתייחס, חייבת להיות על-פי מיטב שיקול הדעת המשפטי שלה. הא ותו לא. אסור לה להביא בחשבון שום שיקול אחר – לא פוליטי, לא ביטחוני, לא מדיני. היא היועצת המשפטית, לא הפוליטית ולא הביטחונית ולא המדינית. לכן, אם מסקנתה המשפטית תהיה שיש להדיח את בן-גביר או להוציא את נתניהו לנבצרות – היא תהיה חייבת לומר זאת. עמדה משפטית, שבהחלט מותר לחלוק עליה ובהחלט ייתכן שהיא שגויה ובהחלט ייתכן שלא תתקבל על דעת השופטים. לא פחות וגם לא יותר. השופטים הם שיכריעו, לא היא. מה שמנסים לעשות נתניהו, בן-גביר ושותפיהם הוא למנוע ממיארה להביע את דעתה המקצועית, משום שאינם מסכימים עימה. וזה חמור מאוד. באותה מידה, אפשר לדרוש מהיועץ הביטחוני לממשלה – הרמטכ"ל – שלא להביע עמדה המנוגדת לזו של השרים. כנ"ל לגבי היועץ הכלכלי לממשלה – נגיד בנק ישראל. כנ"ל לגבי אנשי רפואה במקרה של מגיפה. וכנ"ל בכל נושא מקצועי העולה לדיון בממשלה. יהיו שיטענו, כי חוות דעת מקצועיות – כולל של מיארה – מושפעות גם מעמדות פוליטיות ואידיאולוגיות. בהחלט ייתכן; מדובר באנשים חכמים ומשכילים, שמן הסתם יש להם דעה בענייני המדינה והשעה. זה ודאי עדיף על פני חסרי דעה. אבל מה החלופה? לסמוך רק על פוליטיקאים, שברובם המכריע אינם מבינים דבר בתחומי משרדיהם ובשאלות רוחב ביטחוניות, משפטיות וכלכליות? לאפשר להם לשמוע רק את מה שהם רוצים לשמוע ולהחליט בלא חוות דעת מקצועית? יש לזה שם: קונספציה. וכולנו יודעים לאן קונספציות הובילו אותנו.