הנה זה בא, קולות האזעקה החלו: ישראל מרחיבה את ציר נצרים ומתכוונת להישאר בעזה באמצעות ממשל צבאי. אבוי, שוב "כיבוש". ומה יהיה לאחר מכן? במשך עשרות שנים מכרו לנו קונספציה שהכיבוש הוא נושא בעייתי, כי אנחנו שולטים על אוכלוסייה עוינת ואחראים לחיי ערביי האזור, ולכן בכל בעיה, העולם יפנה לישראל.
ומה מציעים מתנגדי הכיבוש במקום? הכנסת הרשות הפלשתינית לרצועת עזה, כלומר אלפי חמושים המשתייכים לא לחמאס אלא לפת'ח. אחרים מדברים על הכנסת גורם פלשתיני "לא עוין" לנהל את הרצועה. בדיחה עצובה. באופן לא מפתיע קיים חוט חורז בין מתנגדי ההישארות ברצועה לבין תומכי סיום המלחמה לפני שחיסלנו לגמרי את חמאס. האם לא למדנו? הרי היינו במקום הזה בשישה באוקטובר.
שבעה באוקטובר הוכיח בדם ואש ותמרות עשן את האמת הנוראה: בכל הקשור לארץ ישראל והשליטה בה, הברירה היא או אנחנו או הם. מעולם לא הייתה כוונה מצד פת'ח, חמאס, הג'יהאד האסאלמי - או לובשי חליפות אחרות מטעם ערפאת, עבאס וחבר מרעיהם - להתפשר על השליטה בארץ ישראל המערבית.
עד היום לא קיים מסמך רשמי המפרט מהן הדרישות הסופיות של שכנינו, שלאחר הגשמתן, יסכימו להכריז על קץ הסכסוך וסוף התביעות. זאת מפני שעילת הקיום של הכוחות שהזכרתי, ללא יוצא מן הכלל, אינה הקמת מדינה עצמאית לצדנו, אלא השמדתנו וסילוקנו מארץ חיינו. צריך להאמין להצהרות אויבינו.
אמנת חמאס היא כיום המניפסט הפוליטי של תומכי השבעה באקטובר, רבים מהם חיים ברשות הפלשתינית ומשרתים בכוחות הביטחון שלה. זהו מסמך נאצי שעניינו מלחמת נצח במדינת ישראל ובעם היהודי. עקרון העל שממנו נגזרים סעיפי האמנה, מובא בתחילתה בציטוט של חסאן אל בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שחמאס סניף שלה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה".
אמנת אש"ף, מסמך רשמי של הרש"פ, לא שונתה באמת מעולם. סעיף 9 קובע: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלשתין ולכן הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה". סעיף 20 מבטל את קיומנו הלאומי ואת זכותנו להגדרה עצמית: "הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם יחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית, היהדות, כדת שמימית (היינו של התגלות) אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו-כן אין היהודים עם אחד, שיש לו אישיות עצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
ראשית, טוענת האמנה, הארץ מעולם לא הייתה קשורה ליהודים, היסטורית ודתית. זה פשוט "לא עולה בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה". תרבות של שקר. בשיחותיי עם עמיתיי באירופה נהגתי לומר על הסעיף הזה, שאם אין קשר בין היהודים לארץ הקודש, הרי שגם לנוצרים אין קשר לארץ הזאת, ולמעשה ישו לא התהלך בנצרת ובירושלים, אלא במקום שהוא פרי הדמיון. הסיפא הוא משפט ג'נוסיידי, מכיוון שהוא מוחק אותנו ממשפחת העמים בטענה שאיננו עם אלא דת, ולכן לא זכאים למדינה. לפי הגדרות האנטישמיות של IHRA, התנגדות לישראל כמדינת העם היהודי או לזכות ההגדרה הלאומית שלנו היא אנטישמיות. שלא במפתיע, יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, הכריז לא פעם, שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת העם היהודי.
על ההצהרות הברורות הללו יש להוסיף את ההתנהלות בפועל של הרש"פ: חלק ניכר מתקציבה מוקדש לתשלום עבור רוצחי יהודים. ככל שרצחת יותר יהודים, כך תקבל משפחתך שכר גבוה יותר. סדום נחרבה לא כי היו בה רשעים, אלא משום שחוקיה היו חוקי רצח וגזל וחמס, ואסור היה על-פי דין לעשות בה צדקה ושלום.
נחזור על הראשונות הגלויות לדורשי אמת: בקיץ 2005 עזבנו את רצועת עזה. אפילו את מתינו הוצאנו מקבריהם. בתמורה, קיבלנו שני עשורים של מלחמות, עשרות אלפי טילים, דרום הארץ הפך לבן ערובה של המחבלים ולבסוף טבח בשבעה באוקטובר במסורת הערבית, כפי שהבטיח מזכ"ל הליגה הערבית עזאם פאשה ב-11 באוקטובר (שוב אוקטובר) 1947: "זו תהיה מלחמה השמדה, טבח כביר ממדים שידובר בו כמו בטבח של הטטארים או במלחמות הצלבנים".
לעומת זאת, בשומרון וביהודה נמצאים יישובים ישראלים, וחלוצינו אוחזים בעוצמה ובנחישות באדמת המולדת. חיילי צה"ל שומרים על היישובים ורואים את החיים המפכים שם, ואז מסתכלים מהרי השומרון מערבה על מרכזי האוכלוסייה הגדולים הפרושים למטה בשפלה ובמישור החוף, ומבינים היטב על מה הם מגינים. גם המודיעין שלנו מפוזר בעומק השטח ויכול לאסוף מידע בזמן אמת ולסכל התארגנויות טרור או חלילה ירי טילים.
זאת ועוד, היכן הוצאנו יותר במונחים כלכליים - ברצועת עזה לאחר שעזבנו אותה, או בשומרון ויהודה? חשבו על המלחמות הרבות, השבתות המשק, הפגיעה בתעופה, ועל נזקי הטבח, והשוו זאת עם ההוצאות על ביטחון היישובים ביו"ש.
משום כך, חשוב שישראל תשלוט ברצועה ביטחונית ומנהלתית. חיוני שנפקח על תכני הלימוד בבתי הספר שעד כה הטיפו להשמדת ישראל ולרצח יהודים. איננו חייבים לנהל את הביוב שם, אבל בהחלט, כמו בגרמניה אחרי מלה"ע השנייה, שבה השליטו בעלות הברית ממשל צבאי, גם ישראל צריכה לעשות כן עם הנאצים החדשים.
ואחרי הנימוקים האלה, חשוב לזכור שיצאנו למלחמה לא רק כדי להשיב לאויב כגמולו ולשחרר את חטופינו, אלא כדי שלא יעז בעתיד לבצע טבח דומה. לשם כך יש לנצח אותו באופן שלא יהיה תלוי בפרשנויות האולפנים, כמה נזק נגרם לאויב וכמה מחבלים חיסלנו. הניצחון יגיע כשהאויב יבין בתודעתו שהובס, שהמחיר היה נורא, ובפעם הבאה ישלם מחיר יקר עוד יותר.
התבוסה לא תיצרב בתודעת האויב על-ידי מראות החורבן של הרצועה, ולא במספרי המחבלים המחוסלים; חמאס הרי השתמש בנתיניו כמגן אנושי וממש לא אכפת לו שימותו אזרחים. ההפך, הוא מעוניין בהגדלת הנפגעים כדי לייצר לחץ בינלאומי עלינו. הדבר שאויבינו פוחדים ממנו הוא אובדן שטח. זה הכלל העתיק של המזרח התיכון, ערש הציוויליזציה האנושית. התשלום עבור הטבח ביהודים צריך להיות באדמה.
במקום שממנו יצאו רוצחינו, עורפי ראשי בנינו ואונסי בנותינו, באדמה שממנה יצאו שורפי הורינו וילדינו ומחריבי קהילותינו - שם תחרוש מחרשה יהודית ותיקצר תבואה, שם יתיישבו חלוצינו ויגדלו ילדים, ושם יתמקם צה"ל. אסור בתכלית האיסור שחמאס ייצא מהמערכה עם אותו שטח שהחזיק בו ערב הטבח. "קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי/ וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם" (שלונסקי).