אברהם אבינו שלח את עבדו עליו סמך להביא אישה מתאימה ליצחק בנו. הוא חש אחריות כלפי בנו. יש להורים אכפתיות ודאגה לבני המשפחה בכל גיל, גם כשה"ילד" הוא גבר כמעט בן ארבעים. מעת הלידה ועד בכלל, דואגים הורים לצאצאיהם ולרווחתם. אומנם גוזרים את חבל הטבור בלידה, אך כנראה החיבור נשאר לתמיד.
"האב חייב בבנו למולו (לעשות לו ברית מילה) ולפדותו (פדיון הבן הבכור מהכוהן) וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות (מקצוע)..." (קידושין דף כ"ט, עמוד א'). מצווה על ההורים לחתן את ילדיהם. אי-אפשר להכריחם להינשא אך ניתן לעודד זאת, להציע שידוך ולהתפלל עליהם.
בתפילת השל"ה הקדוש, אותה מתפללים הורים על ילדיהם, נאמר: "וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' שֶׁתַּזְמִין לְכָל אַחַד מִבָּנַי אֶת בַּת זוּגוֹ, וּלְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי אֶת בֶּן זוּגָהּ... וְיוֹלִידוּ בָּנַי וּבְנוֹתַי בְּמַזָּל טוֹב וּבְשָׁעָה טוֹבָה... וְלֹא יֶחְסַר לָהֶם לְעוֹלָם מָזוֹן וְטֶרֶף בֵּיתָם... אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן".
אמרו חכמים (קידושין דף ל', עמוד ב') שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לדאוג ולעזור לנישואי בניהם, שנאמר: "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת..." (ירמיה כ"ט, ו'). כלומר מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם כשמגיע תורו של הדור הבא. אז צריכים ההורים לעזור לבנים ולבנות להתחתן, ובכך להיות שותפים פעילים בהמשכת הדורות.
לא תמיד תפקידם של ההורים קל, מצד אחד - הם צריכים לדאוג ולעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן - אינה בידם.
בעת ברית מילה לרך הנולד אבי הבן מברך את ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". האורחים אומרים: "כשם שנכנס לברית, כך ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (שבת דף קל"ז, עמוד ב').
שאלה למחשבה: למה הסדר איננו שונה: קודם "למעשים טובים" ואחר כך "לחופה"?
הצעת תשובה: לאחר הנישואים צריך להתנהג כמו בתקופת החיזור. בדומה לפסוק "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב', כ"א). הכיצד ייתכן שהאירוסים הם לעולם, והרי השלב הבא הוא נישואים? אלא, כפי שבני הזוג אכפתיים ומתעניינים זה בזה בתקופת ההיכרות והאירוסים, כך ינהגו לאורך שנות הנישואים.