כמי שגדלה בעצמה בתוך תיבת התהודה השמאלנית (כלומר – משפחה שמאלנית, עיתון הארץ על השולחן כל בוקר, וסביבה חברתית שמאלנית, לרבות חברות בתנועות נוער בהתאם) – למדתי מן הסביבה שלי לאמץ את ההסברים לטרור הפלשתיני, שהוגשו לי על מגש של נוחות, בסביבה החברתית והתרבותית שבה גדלתי; הרעיון – בקצרה – עבד בערך כך: כל פעם שהפלשתינים יוצאים עלינו בעוד צונאמי של טרור, חשבון הנפש אמור להיות: מה לא עשינו נכון, ואיפה יכולנו להתאמץ יותר ולתת להם יותר (כי אין חוסר אונים מחריד יותר מן הידיעה שמשהו רע קורה לך וזה לא בהכרח בשליטתך); זכור לי שגם לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בתגובה לכישלון קמפ דיוויד – היה בסביבה שלי מי שסיפק הסבר ולפיו "מדינת ישראל הציעה לפלשתינים בוטסטונים בלבד" – וחיפוש בגוגל העלה שהמונח "בוטסטונים" לקוח היישר מעולם הדימויים של האפרטהייד בדרום אפריקה (בדיעבד אני מבינה שזו רטוריקה שמאלנית טיפוסית, ליצור השוואה בין דרום אפריקה למצב בישראל, ואגב ישנם קווי דמיון לאפרטהייד – בשל מערכות הדינים הנפרדות שחלות על פלשתינים לעומת ישראלים, אך זה לא אפרטהייד כמובנו בדרום אפריקה, ובכל מקרה זו סוגיה לרשומה אחרת). חלפו שנים עד שקראתי את "תעשיית השקרים" של בן דרור ימיני, והבנתי, שככל שהצעת ישראל לא נשאה חן בעיני ערפאת, בקמפ-דיוויד 2000, ערפאת יכול היה להתכבד ולהציע הצעה נגדית, כי כך נוהגים במשא-ומתן, אך התגובה שלו להצעה שלא נראתה לו (ובואו נניח לרגע שבאמת הייתה בעיה של "בונטסטונים")- הייתה לפצוח באינתיפאדה שנייה, רצחנית יותר מקודמתה, כשהשיא היה בפסח 2002. אבל הבניית החשיבה אצל חלק מן השמאל הרפלקסיבי האוטומטי והמחווט-מוחית לתרץ תירוצים עבור הצד השני, נטתה להסביר כל התפרצות של אלימות או טרור בצד הפלשתיני, במשהו "לא תקין" שישראל עשתה (סטייל אישה מוכה שמבינה שהסימנים הכחולים על כל גופה הם בגלל שהיא לא בישלה את מרק השעועית כמו שצריך); אליבא דשמאל - לכל דבר היו הסברים, לטילים ולפיגועים, ותמיד היו אלו הסברים מלומדים בנוסח האישה המוכה שבטוחה שבעלה היכה אותה כי לא שטפה את הכלים ביסודיות הנדרשת; באופן כללי אותם הסברים היוו גרסה כזו או אחרת לכך שהאלימות היא תוצאה של "ייאוש", שכמובן מגיע משום שישראל לחצה את הפלשתינים; נניח לרגע בצד את העובדה שהחמרת האלימות הגיעה תמיד אחרי שעשינו צעד לקראתם, ונתנו להם שביב של תקווה (לאחר אוסלו, לאחר קמפ דיוויד, ולאחר ההינתקות). ההסבר של השמאל היה שלא נתנו להם די והותר שביבי תקווה והם עדיין "מיואשים"; זה היה אותו סוג שיח מתנשא ופטרוני שמשמש הורים ויועצי חינוך לגיל הרך כאשר הם מדברים על ילדים קטנים שחוטפים טנטרום על רצפת הקניון לעיני כולם, כי אם לא קנתה להם את הגלידה שהם ביקשו; השמאלנים התייחסו אל הפלשתינים כאל מי שפועלים מתוך רפלקס אוטומטי, כי הם הרי "ילידים", ולפיכך חסרי סוכנות, חסרי אחריות, וחסרי יכולת לבחור את תגובתם, ואין להם חס וחלילה שיקול דעת (אליבא דשמאל). ה 7 באוקטובר – על מעשי האכזריות הסדיסטיים שלווו לו, היקף הטבח שעלה על כל הפוגרומים ברוסיה ביחד מבחינת מספר הנרצחים, ועם ההתקפה על יישובים בתוך הקו הירוק, דווקא לאחר שישראל – בשנתיים האחרונות – הקלה על הפלשתינים – טרף את כל הקלפים של הטיעונים מן הסוג הזה; המתקפה הזו הייתה כל כך אכזרית – עד שהסבר בדמות "הם מיואשים" כבר לא עמד. גם השמאלנים המומחים ביותר בתירוץ תירוצים עבור הפלשתינים, נותרו שמוטי לסת וחסרי תירוצים לנוכח ה 7 באוקטובר (מיעוט שולי והזוי דוגמת גדעון לוי עדיין מתרץ להם תירוצים, אבל הוא אפילו אינו ראוי לתגובה). שמאלנים רבים התפכחו.

סדרת כתבות מצוינות בהארץ תקפה את השמאל העולמי על צביעותו, והכותבים היו שמאלנים קלאסיים, אשר כל אחד ביטא את השבר האישי שעבר לנוכח ההבנה כי השמאל העולמי במערב אינו בעל ברית או שותף לדרך, אלא מטורלל-פרוגרסיבית, אשר לא התבגר, ואשר אינו יודע לנתח סיטואציות מורכבות מעבר לסיסמאות מפגרות של "מן הים עד הנהר". בעוד שבודדים ביותר חצו את הקווים, רבים (וביניהם אני) פיתחו גישה מאוזנת ושפויה יותר, אשר משלבת בין העקרונות ההומניסטיים המנחים את השמאל, לרבות הכרה עקרונית בזכותו של העם הפלשתיני לעצמאות (גם אם אינה בת-מימוש בשנים הקרובות) לבין ההתפכחות בעוצמת סכין המסתובב בבטן, לאחר שמתקפת 7 באוקטובר גרמה למיטוט ההכחשה (כי זה הדבר היחיד שהצלחנו למוטט, ולא את החמאס – בין היתר כי הממשלה סירבה לספק אלטרנטיבה לשליטה בעזה ביום שאחרי); אבל זה כבר הספיק לימין הקיצוני לצאת, ביום 12.11.23, לפני שנה וקצת, בסרטון "אמרנו לכם", אשר מקבץ אמירות, אשר קובצו משלל הופעות בכלי תקשורת, של אנשי שמאל לשעבר, לרוב מן העוטף, אמירות אשר רוויות בזעם ובחוסר האונים ובהלם הטרי של 7 באוקטובר – ולהשתמש באמירות הללו, שחלקן אינן משקפות אמירה פוליטית קוהרנטית אלא דברים שנאמרו ממש לאחר הטבח – בכדי לקרוא – לא פחות – למחיקת עזה ולהחזרת גוש-קטיף. חלפה מאז למעלה משנה, ובזמן הזה הרעיון, שנשמע הזוי ושולי ב 12.11.23, יום פרסום הסרטון – קרם עור וגידים בדמות כנס מטעם שרים בממשלה הדן באופן מעשי בחזרה לעזה, או כפי שהדברים תוארו בידיעה מ'הארץ' הדיגיטלי מיום 24.01.24: הדיבורים התחלפו מהר מאוד במעשים, כפי שעולה מן התיעוד בפרק השמיני של התוכנית "זמן אמת" אשר שודר ביום 25.11.24 ואשר נקרא "תוכנית ההתחברות": מסתבר שיש מי שפועלים במלוא הכוח והעוצמה הלוגיסטית, הארגונית, הפוליטית, הכספית והאנושית, למימוש החזון המשיחי המסוכן הזה והפיכתו לעובדה בשטח, ובראשם – איתמר בן-גביר, העבריין הקיצוני שהפך לשר, ודניאלה וייס, שהחזונות שלה מסוכנים ומשיחיים, אבל על יכולת המעש שלה אין עוררין (וראו גם סקירה של יסמין לוי ב'הארץ' מיום 26.11.24).

אז זהו, שלא. זה קצת יותר מורכב. המפה הפוליטית בישראל נחצית בין שמאל אשר דוגל ב"די לכיבוש" וב"שתי מדינות לשני עמים" (על השמאל האנטי ציוני אשר דוגל במדינה אחת מן הנהר על הים אני לא מדברת, כי עם קיצוניות אידיאולוגית קשה להתווכח, או לפחות מתיש), ובין ימין אשר דוגל ב"אף שעל", וסבור שחובה לסכל את רעיון העוועים (לשיטתו) של מדינה פלשתינית: לשיטת אותו ימין יש לצפות מן הפלשתינים שייעלמו, יתאדו באוויר, או שיישארו על הקרקע, אך רצוי כנועים וחסרי רצון לעצמאות מדינית (כי "אין כזה דבר עם פלשתיני"); זאת הסיבה שאותו ימין ממשיך להתנחל ולהתנצל בגדה המערבית (עם פזילה לעבר צפון עזה), כי הוא מאמין שרק התנחלות צפופה תסכל את רעיון המדינה הפלשתינית ותהפוך אותו ללא-ישים, וחובה, לשיטת הימין, לסכל את היתכנות ואת אפשרות הקמת המדינה הפלשתינית, כי גב ההר ובקעת הירדן, לשיטתם, חיוניים לביטחון המדינה. [כמובן ששיטחתי את 50 גווני השמאל ואת 50 גווני הימין לפסקה בודדת שאינה משקפת את מורכבות הרעיונות משמאל ומימין, אבל זוהי תמצית העיקרון, לצורך הטיעון במאמר זה]. כאן בדיוק המשגה החשיבתי: הן הימין, והן השמאל, מציגים כאן שתי עסקות חבילה בינאריות: או ללא שליטה צבאית וללא התנחלויות (לפי השמאל), או שליטה צבאית לנצח והתנחלויות שיתרחבו ויתרחבו בכדי לסכל את המדינה הפלשתינית הפוטנציאלית (לפי הימין). הטעות של שני הצדדים הינה החיבור של ה"שליטה הצבאית" ושל ההתנחלויות בקשר גורדי בל ינותק, כאילו זו עסקת חבילה, אשר אפשר ללכת איתה (היינו – שליטה צבאית והתנחלויות), או בלעדיה (ללא שליטה צבאית וללא התנחלויות).

חובה על הציבור הישראלי לפרק את הקשר הגורדי בין "כיבוש" (לצרכים צבאיים ביטחוניים גרידא, כפי שהיה בדרום לבנון בשנים 1982-2000), לבין "התנחלויות": ישנם מצבים אשר מצדיקים שליטה צבאית באזור מסוים אשר ממנו מופנית באופן שיטתי תוקפנות כלפי ישראל, אשר לא ניתן לחסלה מן הגבול: המשפט הבינ"ל מתיר זאת, בתנאים אלו בלבד, וכל עוד מובטח שהתפיסה הלוחמתית היא זמנית, והפגיעה באזרחי השטח הכבוש היא מינימלית בנסיבות: המשפט הבינ"ל אינו מתיר התנחלויות בשטח הכבוש בכל מקרה, והתנחלויות גם אינן נחוצות לצורך מימוש יעדי השליטה הצבאית הזמנית, נהפוך הוא, הן רק מכבידות על אותה שליטה צבאית, מסבכות ומסרבלות אותה בשל הצורך ללוות את ילדי המתנחלים לגן ולבית הספר עם שיירה צבאית, וכיוצא באלו סיטואציות אשר מוכרות מתרחישים של ניתוב כוח צבאי ניכר להתנחלויות מבודדות, לעיתים גם לא חוקיות, בגדה המערבית. שליטה ביטחונית ברצועה, בסגנון דרום לבנון, יכולה, בין היתר, להבטיח שהחמאס לא ישוב וישתלט מחדש על נקודות שכבר נכבשו. לא תמיד ניתן לסמוך על כוחות בינ"ל אשר יעשו את העבודה עבורינו, כי עם כל הכבוד ליוניפיל שישב בדרום לבנון משנת 2006 במסגרת החלטה 1701 של האו"ם, הוא לא בדיוק עשה את עבודתו נאמנה, ואין שום ערובה שכוח זר – של מדינות ערב "מתונות", או גורמים "מתונים" מן הרש"פ, יעשה את העבודה עבורינו בעזה (ראו לדוגמה עדות של מילואימניק, אחת מיני רבות) . הרי עצם העובדה שמצריים איפשרה ומאפשרת הברחות לרצועה דרך מעבר רפיח, מעיד שעם כל הכבוד לשלום שנכרת בשנת 1978, לסמוך עליה – בנושא הביטחון שלנו – ניתן – בעירבון מוגבל מאד. שליטה צבאית זמנית בלבד ברצועת עזה, יכולה גם להניע תהליך של דה נאציפיקציה, כפי שביצעו בעלות הברית – בזמן כיבוש גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כל עוד זה ייעשה בשת"פ עם גורמים נוספים מן המערב או מסעודיה והאמירויות (המדינות הערביות היחידות ששינוי את תוכניות הלימודים לטובת תוכניות שאינן שוללות את הלגיטימציה של ישראל).

לא זו אף זו: התנחלויות הן מעמסה ביטחונית אשר מסכלת את יכולת צה"ל להקדיש את משאביו לאיומים ביטחוניים גרידא, ולמעשה הוא הופך למשהו על הספקטרום שבין שוטר לבין גננת של גן ילדים, בעימותים בין מתנחלים לבין פלשתינים, כאשר לא אחת, המתנחלים הם אלו שפתחו בהתגרות (ראו ערך המקרים האחרונים בגדה). צה"ל לא אמור לעשות זאת, והתנחלויות אינן משמרות את הביטחון אלא מכבידות עליו; פרופ' דן שיפטן מנסח זאת מצוין: לדידו, אין לישראלים מה לחפש לא בגדה ולא ברצועת עזה, ונדרשת הפרדה מוחלטת בין הישראלים לבין הפלשתינים, מטעמים ביטחוניים אשר הפכו מובנים מאליהם מאז ה 7 באוקטובר; הרי אם גוש-קטיף היה בנוי כעת, ממדי הטבח היו חמורים פי כמה עקב הקושי של כוחות הביטחון להגיע לתוך הגוש אשר היה מוקף ביישובים פלשתינים; זה רעיון מטורף לחשוב שהעמסה על צה"ל באמצעות יישובים ונקודות חיכוך בגדה וברצועה, יוסיפו לביטחון. מעמסה שכזו אך ורק תיגרע מן הביטחון ויכלו את כוחותיו של צה"ל על משימה מיותרת ולא מוסרית, בנוסף (כי אין שום דבר מוסרי בהתיישבות בגוף קטיף בוילות על שפת הים, כששני מיליון פלשתינים חיים שם בעוני מנוול, ולא, הם לא ילכו משם כי איש לא יקלוט אותם). שלא לדבר על כך שהפנטזיות המשיחיות של התנחלות בעזה מהוות מקל בגלגלי האפשרות לשחרור החטופים. וזה המקום שבו על הימין להתפכח: אין צורך "לחזור" לגוש-קטיף בכדי למנוע 7 אוקטובר נוסף, כי דווקא גוש-קטיף נוסף יבטיח טבח אכזרי בהרבה מזה של 7 באוקטובר, כשלכוחות צה"ל הרבה יותר קשה להגיע: שלא לדבר על היעדר הלגיטימציה הבינלאומית שההתנחלויות גורמות, ובצדק גמור (להבדיל מהיעדר לגיטימציה בינלאומית כאשר ישראל מגינה על עצמה, "לא באופן מידתי" לשיטתם של כמה חברי קונגרס דמוקרטיים נוסח AOC שלא ממש מבינים בביטחון, ומתעלמים מן העובדה שארצות הברית עשתה אף גרוע יותר בעירק ובאפגניסטן, מבלי שהייתה חשופה לאיום ממשי וישיר כמונו). כל התנחלות מעמיסה על הצבא ומייצרת חיכוך, והצבא ממילא לא נמצא בעודף של חיילים גם עם גיוס של 150% אנשי מילואים בראשית המלחמה, ולבטח עכשיו כאשר מילואימניקים שעשו כבר 5 סבבים ויותר מכך בעזה, נשחקים (בעוד החרדים משתמטים): הגיע הזמן להפריד בין שליטה ביטחונית נחוצה, או כלשון המשפט הבינ"ל הפומבי: 'תפיסה לוחמתית זמנית', לבין התנחלויות, שהופכות את כל העסק ללא חוקי, ורק מעמיסות על צה"ל הרזה מטען עודף שגורם לגלגלים שלו לחרוק ולברכיים שלו להתפקע מרוב העומס המיותר שיוצרים כל מיני מתנחלים בוגרי 'נוער הגבעות' שפשוט מתעללים בפלשתינים תמימים ומתנכלים להם בתקווה שיאבדו את הרצון לחיות בגדה. וכן, מוכר לי הטיעון ולפיו, שליטה צבאית אין די בה כדי להבטיח ביטחון, ורק יישובים אזרחיים יבטיחו ערנות תמידית לסיכוני ביטחון. לזכותו של הטיעון הזה יאמר שלפחות הוא אינו משיחי, אלא – רציונלי, ועדיין, הוא, עם כל הכבוד, מטומטם. ראשית: ישראל מאוימת כעת מ 7 חזיתות ועל-פי ההגיון הזה עלינו להתיישב בכל מקום שממנו יורים עלינו טילים, כולל באירן, עירק ותימן. זה אומנם יגשים את ההבטחה האלוהית להתישב מן הנילוס עד הפרת והחידקל, אבל זה "קצת" לא מעשי. שנית: אזרחים עסוקים בלחיות את החיים שלהם, לא בלתצפת על האויב ולהאזין לו, לשם כך קיים מודיעין, ואם מדינת ישראל לא טרחה להקשיב לתצפיתניות וגם לתושבי העוטף ולאנשים מתוך המערכת שהזהירו מפני התארגנות חמאס למתקפה, ועל הדרך קיצצה במודיעין הגלוי, לקראת ה 7 באוקטובר, מדוע שהיא תקשיב לגננת בגן ילדים ביישוב שתקוע במעמקי עזה לגבי רעשים חשודים שהיא שומעת מתחת לאדמה? או במילים אחרות: אם הצבא והמודיעין ושאר גופי הביטחון יקשיבו לתצפיתניות, הם לא יזקקו לילדים בגן ילדים ולגננת שלהם, כחלק מן המארג האזרחי, כדי להתריע על סיכונים ביטחוניים. זה תירוץ עלוב מידי כדי להיות אמיתי. שלישית : התנחלות למעשה מרחיבה פי עשר או 100 את אורך קו החיכוך והעימות, ומטילה נטל כבד על בלתי אפשרי על צבא שממילא למעלה ממחצית מחייליו כבר אינם כשירים בשל פציעות, מצבים טראומטיים או שחיקה נפשית, פיזית, כלכלית וכללית, וקרוב למחצית המועמדים לשירות ביטחון שלו הם משתמטים. רביעית : התנחלויות שוחקות, ובצדק, את הלגיטימציה הבינ"ל שלנו, לגיטימציה שאנו תלויים בה הן בגלל החלטות מועצת הביטחון המרחפות מעל לראשנו, והן בשל התלות של ישראל בחימוש מארה"ב. שאיש לא ישלה את עצמו שטראמפ, הקפריזאי, הבדלן והאנטישמי ירעיף על ישראל חימושים לרוב, סביר להניח שהוא יחתוך את הכל – החל מן ה 20 לינואר, עקב הבדלנות שלו, האנטישמיות של רבים במפלגתו (מכיוון הימין הקיצוני בואכה עליונות לבנה), ובעיקר, השנאה שלו לכסף שמתבזבז, לשיטתו, ללא תמורה ממשית. הוא מחויב לרצועת הפלאדה הענייה במרכז ארצות הברית, שם הבייס שלו, והם לא אוהבים את הרעיון שכסף שהם היו שמחים לקבל מן הממשלה, הולך למימון החימוש בישראל.

בקיצור, אם השמאל יתפכח מאשליית השלום, ויבין שבאמת אין עם מי לעשות, בין אם – בענק – סטייל החמאס, ובין אם רק בגדול – סטייל הרש"פ (נו, כי חינוך אנטישמי לרצח יהודים ולטרור לא מייצר פרטנרים לשלום) – ואם השמאל ישתחרר מן הסלוגן "די לכיבוש" ויבין כי תפיסה לוחמתית ארעית ללא התנחלויות נחוצה וחיונית למניעת קטסטרופות נוסח 7 באוקטובר כל עוד היא זמנית ולמטרה מוגדרת

(לדוגמה איתור חטופים שחמאס "לא מוצא" וצריך עזרה באיתורם מצה"ל)- ואם הימין ישתחרר מן האשליה שהתנחלויות הן "המגן הראשון" של האויב שמשחר לטרף (לא, זה סיכון של תינוקות, קשישים, נשים, משפחות, מוצב של צה"ל יספיק, תודה רבה) – אם כל צד ישתחרר מן הפרדיגמות האוטומטיות שלו ומן הצורך הנרקסיסטי ההתנצחותי להגיד "אמרתי לכם", הימין המתון והלא מטורלל משיחית והשמאל המתון והלא מטורלל פרוגרסיבית יוכלו לגבש קואליציה לקראת הבחירות הבאות, ללא צורך להיסחט ע"י המפלגות החרדיות, אשר – ב 7 באוקטובר הבנו איזה נזק הן גורמות לביטחון המדינה תודות למגזר שלם ש"מעדיף למות ולא להתגייס", כאילו שבכלל ישנן אפשרויות זמינות למוות ממקום המבטחים של הישיבה. אם ציבורים שלמים ינהגו כך הם יצליחו לבחור הנהגה אחראית אשר תוותר על ההתנחלויות בפרגמטיזם בן-גוריוני, אך תותיר בגדה וברצועה שליטה צבאית באופן מידתי, זמני, ולצרכים ביטחוניים בלבד. הפרדת הקשר הגורדי בין תפיסה לוחמתית צבאית ארעית לבין התנחלויות, תאפשר את צמצום הפערים בין הימין לשמאל, תאפשר משילות שלא נסחטת ע"י החרדים, והכי חשוב – תאפשר – יותר מכל תפיסה אחרת, ביטחון בר קיימא.