זה אולי נראה כיומן מלחמה, אבל יש לו ערך מעבר לתיעוד המאורעות הסוערים המטלטלים אותנו מאז שבעה באוקטובר. יש ערך לדברים מֵעבר ליום שבו נכתבו. אפשר לראות בהם מסה ציונית מאד, יומן שיש בו השקפת עולם. דף מצטרף לדף ויש למכלול ערך. יש כאן רשימות שיש להן כוח להפוך למכשיר חינוכי וגם נשק במאבק על קיומנו. ליוסי אחימאיר זה ספר שני על מלחמת אוקטובר, ועתה כשהוא בוחן את 'המחצית השנייה' - יש פרישה נוספת של המניפה. הקוראים נחשפים למבט רחב האופקים, מבט מרגש על פניו של העם היושב בציון בימים טרופים אלה. כמי שידע ימים לא קלים בעמדות ההסברה הלאומית, הכותב שב לבחון את דרכנו אז ומצבנו היום. לכתוב בעת מלחמה זה בוודאי לא דבר פשוט. יש קושי לכתוב כשהספינה רועדת, כשהגלים ממשיכים להציף אותנו במשברים. מי שקורא את שני הספרים, רואה את המחויבות לראות את טובת העם, את ההכרח למצוא דרך לצאת מימי הצרה הנוראה הזאת. במבט שמֵעבר זו אכן כתיבה בתחושת שליחות, הכותב כ'צופה לבית ישראל'. עם זאת צריך לזכור: אנו עדים לתיעוד און-ליין תחת האילוץ לכתוב טור שבועי. אחימאיר אינו אורח לרגע, הוא מחובר למדינה זו מימי תקומתה וברוחו הוא מחובר להיסטוריה היהודית כולה. אנו חשים את האמת בין השיטין. לנו כעם זה משא כבד מאוד - ומה פלא, שיש תחושה חזקה: אנו במסע לא נגמר, קרבות בכמה חזיתות, מאבק כלפי אויבים מבחוץ. אחימאיר חושף גם את החזית הפנימית. המצב לא קל, יש גם קרבות בתוכנו, סערות אין קץ. הכותב מודע לכובד המשימה: אין הוא נרתע מן האתגר שהוא מעמיס על כתפיו. מבחינתו - כשהתותחים רועמים, המוזה אינה שותקת. הוא בעמדת כוננות להיצמד לנושא שמסעיר את כולנו באותו שבוע - ואין זה פשוט. כסיפור מתח, הפרקים מצטרפים זה לזה, ולאחימאיר יש אכן השקפת עולם שיודעת לקרוא ברטט את שטף האירועים.

ימינו אלה בהשוואה לימים אחרים

ספר דוהר בעקבות ספר קודם ועדין אבק קרבות מסביב. אנו באותה רכבת דוהרת בלב הסערה והאש. אכן, אין כאן סיקור חדשותי רגיל. אין כאן מבזק חדשות. אחימאיר בוחן את עצמו לאור סערות הזמנים ויותר מכך. אנו עדים לכך שהוא מנסה לבחון את השתנות הנסיבות, את סערת הרוחות. הר הגעש אכן מתפרץ שוב ושוב, זה ספר רוגש ומרגש מאד. אחימאיר יודע בכל רגע נתון שהקורא בוחן אותו אישית. כשהטורים מתקבצים יחד, ממילא שבה בתום הקריאה השאֵלה: האם מערכת ההשקפות לאורך כל הדרך לא עלולה לעוות את ראייתו של הכותב. כמי שהתנסה במאבקי הסברה הוא עומד נוכח המציאות ונוכח העולם העוין ומציב עצמו כבן לעם שנלחם על קיומו, על זכותו למולדת משלו. מחיר הדמים כואב לו, והרצון במולדת ובטובת עמו אינו אומר שנאבד דרכנו להיות כאחד מהם. בכל טור וטור, אחימאיר דומה בעינינו לאדם המעפיל כל פעם מחדש על הר, ובמציאות הכה סוערת - קרבות בחזיתות בוערות ובצידן 'מלחמות היהודים' - קשה לו להגיע לפסגה. זו לא תקופה רגילה, ואכן מפרק לפרק אנו רואים שהתוואי משתנה משבוע לשבוע. אין הוא חושש להשמיע ביקורת פנימית, אבל מעל לכול הוא דורש אחדות לבבות.

צדקת דרכנו לנוכח השאיפה להחליש את רוחנו

הפרק הראשון 'רק בלי התלהמות' פותח דווקא במבט מן הצד - ההתייצבות של ישראל מול יריביה בחזית האומות המאוחדות. אנו נחשפים לוויכוח נוקב בין אחימאיר לדעה אחרת של ידידה שקשה לה לראות מפגין עזתי קטוע רגליים שנורה על הגדר. לַכותב דרך להתמודד עם ההכרח שלנו להגן על עצמנו מול הפגנות דמים של פורעים על הגדר והוא משוכנע בצדקתנו. קולו חזק ואין ספק שיש בו לתת כתף להסברה הישראלית: "הנה הצלחה גדולה של הטרור החמאסי. הרי זו מטרתו - להחליש את רוחנו הרגישה ולהסית את כל העולם נגדנו. מזל שלהם יש רוגטקה ולנו נשק עוצמתי. סוף-סוף העם היהודי חזק, והמצב אינו הפוך!". - עמוד 15. אחימאיר אינו נרתע להשמיע את קולו ללא מורא וניכר, כי האופוזיציה ברחובות ובתקשורת מעיקה ונראית כפלגנות שיש בה להחליש אותנו בעת מבחן כה קשה מול אויבינו. כמי שנשא בתפקיד נכבד כמנהל לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר, הוא יודע מה מרכיבי הכוח שלנו, וכמה חשוב לשמור על לכידות ואחדות: "על הפרשנים למיניהם - במיוחד אלופי העבר - לחדול מלצייר באופן חסר אחריות את ישראל כמי שאין ביכולתה להתמודד בו בזמן בשתי זירות ואולי אפילו בשלוש, כפי שזה קורה למעשה כבר עתה; על כל המפגינים והמוחים למיניהם, עם כל הביקורת ופרצי הזעם, ליטול פסק זמן ארוך עד שתחלוף הסכנה למדינה, וזה לא יקרה בשנה-שנתיים הקרובות".עמוד 30. וכמובן, כשהוא משמיע דעתו ללא חת - הוא עושה זאת גם כנגד הממשלה: "על הממשלה להתמקד בעיקר, להתנער מכל עיסוק פוליטי-קואליציוני ומהתמקדות בנושאים שלא זו העת להקדיש להם זמן ותקציבים". בזמן חרום נדרשת התנהגות שונה מימים של שגרה. חוסר האיזון בתקשורת חורה לו מאוד ואין הוא רואה בהצבת דובר ימני אחד מול גדוד של פרשני שמאל - בגדר פתרון אמיתי: "שני הערוצים הללו, לצד כתבות מעניינות וחשובות, מציגים פנלים של פרשנים, שכולם מתנבאים באותו רוח, בפיהם אותו "היגיון", מתוגברים באלופי עבר שאינם מוחלפים באחרים. מגוון דעות? דמוקרטיה? לא באולפנים שלנו. דיקטטורה מחשבתית". עמוד 31