הבון טון בשיח הציבורי בעקבות ההסדרה להפסקת האש בדרום לבנון ממנף את התהייה לפיו אם בלבנון ניתן להגיע להסכמים אז מדוע לא ברצועת עזה? בכירי הפובליציסטים עטים על מדיניותו של ראש הממשלה המבדלת בין שתי החזיתות כהמחשה לטיעון לפיו הממשלה, וליתר דיוק, ראש הממשלה, אינם מעוניינים בעסקה לשחרור חטופינו המוחזקים בידי החמאס. הארגומנטציה המוטחת בהקשר זה פשטנית במידה רבה, בהינתן ההנמקות לקידום ההסדרה מול חיזבאללה, לפיהן, לישראל שמור חופש הפעולה לפגוע בארגון הטרור כל אימת שיפר את סעיפי ההסדרה, וכי אכיפת הפסקת האש מעניקה לישראל פררוגטיבה בעניין זה, נוכח העובדה שמתקיים מנגנון בקרה בינלאומי על יישום ההסכם, מה גם שבמכלול הלבנוני, קיימת ברקע, לפחות להלכה, גם מדינת לבנון. לפיכך, אליבא דמבקרי הממשלה, העובדה שישראל שהסכימה להסדרה מול חיזבאללה, ארגון טרור שלא הוכרע מהבחינה הצבאית, ופוטנציאל הסיכון הנשקף ממנו גדול לאין שיעור מהאיום הנשקף משרידי המערך הלוחם של חמאס בעזה אשר הובס כמעט לחלוטין, מחזקת את התזה לפיה הסדרה בחזית הדרום אינה טומנת בחובה סיכון מהותי למדינת ישראל.

האמנם "סטנדט כפול" של ראש הממשלה?

הטענה המוטחת בבנימין נתניהו היא כי הוא נוקט מידה של סטנדרט כפול, כאשר בהתייחס להיתכנות להסדרה עם חמאס ברצועת עזה, סבור ראש הממשלה כי מהרגע שנפנה את השטח, צה"ל לא יוכל לחזור ללחימה בנסיבות של התעצמות מחודשת של חמאס במרחבי רצועת עזה. טיעון זה מנוצל בידי גורמים בעלי אג'נדה, כדי לבסס את הדעה לפיה בנימין נתניהו כלל אינו מעוניין בקידום עסקת חטופים, וגרירת הרגליים בהקשר למשא-ומתן עם חמא'ס משרתת אינטרסים אישיים של ראש הממשלה ורצונו לשמור על שלמות הקואליציה. האמנם ניתן לגזור גזירה שווה בין ההסדרה שהושגה בלבנון לבין הסבירות להסדרה ברצועת עזה? לכאורה אין מניעה מאימוץ כללי משחק אחידים; אלה שעומדים למבחן המעשה בלבנון, חזקה שיהוו מסד לתרחיש עזתי דומה. כלום המדובר בכלל מנחה השאוב מעולם המושגים הדיפלומטי, שניתן ליישמו כדפוס פעולה בטיפול ביישוב סכסוכים? הנחת המוצא היא שכל סכסוך טומן בחובו מאפיינים ייחודיים, באופן המחייב נקיטת גישה שתהיה מותאמת לאילוצים המשפיעים עליו; כך אפוא הופנם שהלחימה העצימה בין ישראל לבין חיזבאללה הניבה הישגים צבאיים מרשימים שעשויים להיחשב כמימוש מטרת הלחימה בצפון. ומה באשר ללחימה ברצועת עזה? ניכר כי המצב בגזרה זו מורכב יותר, בעיקר בהינתן נוכחותה של אוכלוסייה אזרחית פלשתינית מאסיבית המייצרת אילוץ כבד משקל מבחינת מרחב התמרון של צה''ל, ולא פחות מכך, המשך החזקתם של החטופים הישראלים (חיים וחללים כאחד) במקומות מסתור בידי מחבלי חמא''ס וג'יהאד איסלאמי במרחבי הלחימה.

המלכודת שמנסה חמאס לטמון לממשלת ישראל

מעבר לכך, ברי כי עמדתו של חמא'ס בהתייחס לעסקת חטופים מציבה לישראל סוג של אולטימטום, במתכונת take it or leave it, לפיו, עסקת חטופים תוכל להתקיים אך ורק עם הפסקת המלחמה ונסיגה מוחלטת של צה''ל משטח רצועת עזה. עמדה נחרצת זו נותרה בעינה גם לאחר חיסולו של מנהיג הארגון יחיא סינוואר, וחרף ריסוק עיקר כוחו הצבאי בשדה המערכה. דווקא בנקודת השפל המובהקת שלו, מפנים חמא'ס כי הוא מחזיק בידיו קלף מנצח בדמות החטופים שבידיו. מבחינת הארגון, לא אצה לו הדרך לגלות גמישות במשא-ומתן עם ישראל, שכן הוא שואב עידוד מהלחץ הבלתי פוסק של משפחות החטופים בתמיכה ציבורית נמרצת, לצד גורמי מחאה אנטי ממשלתיים, לקדם עסקה ללא דיחוי. יתר על כן, התביעה החד-משמעית של ממשל ביידן בארה"ב מישראל, להרחיב את היקף הסיוע ההומניטרי לרצועה, הפכה מבחינת חמאס לקרדום לחפור בו בכל קנה מידה. לצד זאת, חמא''ס משכיל לגעת בעצבים חשופים של משפחות החטופים, עת הוא מנהל מולן קמפיינים מניפולטיביים של לוחמה פסיכולוגית נבזית. מדוע אפוא שיתגמש בעמדותיו? שהרי מלאכתו נעשית ממילא בידי אחרים... הערכתו של החמא'ס היא שהלחץ הרגשי הגובר והולך על הציבור הישראלי, ייתן במוקדם או במאוחר אותותיו גם אצל מקבלי ההחלטות בישראל, והללו ייאלצו "להתקפל" ולקבל את דרישות הסף שמציב הארגון. במילים אחרות, חמאס מאמין ומייחל לנסיבות שבהן ישראל תקים אותו מאשפתות, כאשר הוא ''על הקרשים "ממש, כך שיעלה בידו לממש את משאת נפשו לשמר את אחיזתו בשטח הרצועה באופן שיוכל עד מהרה, לשקם את כוחו ואת משילותו השלטונית.

חיונית גישה ממשלתית מושכלת ואחראית

הדעת נותנת שמנהיג ישראלי אחראי שיתמודד עם דילמה כה מכרעת, יראה לנגד עיניו את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל שיהיו פועל יוצא של הכרעת חמאס והמסר ההרתעתי שיהדהד ברחבי המזרח התיכון, אל מול המשמעויות הרות האסון שייגזרו מהתקפלות ישראלית בלתי מותנית, באופן שישמוט את הבסיס מן ההישגים שנצברו במערכה מול הארגון. התביעה הציבורית הנמרצת בגיבוי כבד משקל של תקשורת המיינסטרים לדהור לעבר עסקת חטופים ללא דיחוי, בנימוק שצה"ל כבר הכריע את חמאס, חיסל את הנהגתו והסיר את האיום על יישובי עוטף עזה, משקפת סוג של חוסר אחריות מחד-גיסא, ושל אי-הבנת המציאות המזרח תיכונית, מאידך-גיסא. בהקשר זה מאכזב ומדאיג כאחד, הדיווח לפיו צמרת צה"ל דוחפת אף היא, לעבר "עסקה עכשיו"! אשר על כן, הטיעון הפופוליסטי לפיו שומה שתינקט גזירה שווה בין לבנון לבין עזה, חוטא למציאות ועלול לחולל נסיבות של עיצוב דימוי של ניצחון של חמאס במערכה מול המעצמה החזקה במזרח התיכון, באופן שיקנה תהילה לארגון הטרור. אל ייפלא הדבר אם כפועל יוצא מכך יעוגן בציבוריות הישראלית, שלא במקרה, דימוי של מפלה צבאית ישראלית שתיוחס, איך לא, לממשלה המכהנת.

סימנים מעודדים מבחינת ישראל

שחרור החטופים הינו לכל הדעות משימה לאומית בעדיפות עליונה מבחינתה של ישראל, אולם קידומה המעשי מחייב שקלול זהיר של מגוון גורמים משפיעים, ובכלל זה הבאה בחשבון של פוטנציאל הנזק האסטרטגי שיהיה כרוך ב"ריצת אמוק" לעבר עסקה בכל מחיר. בתוך כך אין להתעלם מסימנים מעודדים הנובעים מהרוח החדשה המנשבת מוושינגטון, עם ניצחונו המוחץ של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. מסריו התקיפים של טראמפ מהדהדים בעוצמה בקרב השחקנים המרכזיים במזרח התיכון, ותהיה להם הקרנה מהותית גם על המודוס אופרנדי של חמאס בהקשר לסוגיית החטופים. אזהרתו הפומבית של הנשיא הנבחר המכילה אולטימטום חד-משמעי כלפי חמאס בהקשר זה, לצד עיגון הכרעה צבאית משכנעת של ארגון הטרור, עשויים לסלול את הדרך לעסקה בתנאים משופרים מבחינתה של ישראל, מבלי שתיאלץ בחוסר אחריות להתפרק מהנכסים האסטרטגיים שנצברו במהלך המלחמה מול ארגון הטרור.