השיר של בלפור חקק מתייחס לאור הבא בסוף כסלו, בסוף הסתיו. אין זה שיר חנוכה רגיל על החשמונאים ומנורת החנוכה, וגם פך השמן מתעלה בשיר להיות פך שמן שכל אדם נושא עמו. הנה השיר מתוך הספר "סולם הכלים השבורים" 2023: בסוף כסלו בסוף הסתיו / בלפור חקק אֲנִי כּוֹתֵב מַדְלִיק נֵרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם כָּל שִׁיר הוּא נֵר חָדָשׁ מְאֹהָב אֲנִי מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְאֵינִי פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ בְּסוֹף כִּסְלֵו בְּסוֹף הַסְּתָו. כָּל שִׁיר אֲנִי מַדְלִיק בְּשֶׁמֶן זַיִת שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר שֶׁבַּשְּׁמָנִים אוֹת מַדְלִיקָה אוֹת נוֹצֶצֶת כְּתַכְשִׁיט שִׁיר נִכְתָּב בַּסְּתָו, שָׁנִי עִם עֲדָנִים. מֶשֶׁךְ זְמַנּוֹ שֶׁל הַנֵּס תָּלוּי בַּמִּלִּים וּבְעוֹנַת הַמָּסִיק אֲנִי כּוֹתֵב וְכוֹתֵב מִן הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב בְּסוֹף כִּסְלֵו אֲנִי כּוֹתֵב וּמַדְלִיק. הַנֵּס מִתְרַחֵשׁ תָּמִיד בְּשֶׁקֶט, בִּדְמִי וַאֲנִי כּוֹתֵב מִפַּךְ הַשֶּׁמֶן הַפְּנִימִי. שילוב חכם בין כתיבה להדלקת נרות חנוכה. המשורר כותב ובכתיבתו הוא מאיר לקוראיו. המשורר מספר שהוא מַדְלִיק כל שיר וגם "אוֹת מַדְלִיקָה אוֹת". הוא משתמש במובחר ביותר "בְּשֶׁמֶן זַיִת / שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר שֶׁבַּשְּׁמָנִים". הכתיבה נובעת עוד ועוד אֲנִי כּוֹתֵב וְכוֹתֵב וגם אֲנִי כּוֹתֵב וּמַדְלִיק. הכתיבה נובעת "מִפַּךְ הַשֶּׁמֶן הַפְּנִימִי". המשורר מציין את מקום הכתיבה "אֲנִי כּוֹתֵב...בִּירוּשָׁלַיִם"/ אפשר לראות בכך ציון מקום גאוגרפי, אך מעבר לכך "ירושלים אורו של עולם" וכתוב "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם בַּנֵּרוֹת" (צפניה א', י"ב). שיריו של בלפור חקק קשורים במסורת ובאמונה וכך גם השיר הזה. בנוסף לכך הנר מייצג את הנשמה "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ', כ"ז). אנשים הקוראים את השירים מתאהבים באופן הכתיבה של המשורר וחפצים לקרוא עוד ועוד משיריו שמענגים את נפשם. התוכן והצורה שלובים זה בזה ויוצרים ביחד שיר יפה ומאיר. הכתיבה כמהות השירה: קיימת חזרה על מילים: בכל בית מופיע השורש כ.ת.ב - בבית הראשון "אֲנִי כּוֹתֵב". בבית השני "שִׁיר נִכְתָּב". בבית השלישי "אֲנִי כּוֹתֵב וְכוֹתֵב" וגם "אֲנִי כּוֹתֵב וּמַדְלִיק". בבית הרביעי "וַאֲנִי כּוֹתֵב". הכתיבה היא חלק מהותי באישיותו של בלפור חקק. הוא וגם הרצל אחיו כותבים וגם "מדליקים" כותבים נוספים שלומדים מהם ומשתפרים ומתקדמים בכתיבתם. ההדלקה מפיצה אור לכולם: בשלוש הבתים הראשונים חוזרת המילה "מַדְלִיק" - בבית הראשון "אֲנִי כּוֹתֵב מַדְלִיק נֵרוֹת". בבית השני "כָּל שִׁיר אֲנִי מַדְלִיק" וגם "אוֹת מַדְלִיקָה אוֹת". בבית השלישי "אֲנִי כּוֹתֵב וּמַדְלִיק". השירים מאירים לאנשים שקוראים אותם, נהנים ומחכימים מהם. השמן כאמצעי למאור: בשלוש הבתים האחרונים חוזרת המילה שֶׁמֶן - בבית השני "בְּשֶׁמֶן זַיִת". בבית השלישי "מִן הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב". בבית הרביעי "מִפַּךְ הַשֶּׁמֶן". בלפור חקק כביכול משתמש בשמן משובח לכתיבתו, כפי שנוהגים להשתמש בשמן משובח בהדלקת הנרות. הנס הוא מהות פעולתו של המשורר: בשני הבתים האחרונים חוזרת המילה הַנֵּס - בבית השלישי "מֶשֶׁךְ זְמַנּוֹ שֶׁל הַנֵּס". בבית הרביעי "הַנֵּס מִתְרַחֵשׁ". מהו הנס? השיר הנכתב הוא הנס. מאוד יפה שגם לאחר שנות כתיבה רבות, בלפור חקק עדיין חש שכל שיר שנכתב הוא בבחינת נס. הוא מסייג וכותב שלא בכל עת מתרחש נס: "מֶשֶׁךְ זְמַנּוֹ שֶׁל הַנֵּס / תָּלוּי בַּמִּלִּים וּבְעוֹנַת הַמָּסִיק". הנס נמשך כשיש למשורר רעיונות ומילים מתאימות לכתיבת שירים, וכל עוד יש לו די "שמן". זה תלוי בכמות הזיתים שליקטו בזמן מסיק הזיתים ובכמות השמן שהצליחו להוציא מהם. גם אורי צבי גרינברג חש ש"כָּל שִיר אֲמִיתִי - הוּא נֵס". במשפט זה פותח שירו: "שיר נס השיר". הלקוח מתוך "משא ונבל" שיצא לאור בשנת 1953. "שיר נס השיר" הוא שיר ארספואטי העוסק בתהליך הכתיבה. הסתיו הוא הזמן שצריך להאיר: בשלושת הבתים הראשונים חוזר הזמן כחודש כִּסְלֵו וכעונת השנה סְּתָו. זה זמן ההארה - בבית הראשון "בְּסוֹף כִּסְלֵו בְּסוֹף הַסְּתָו". בבית השני "שִׁיר נִכְתָּב בַּסְּתָו". בבית השלישי "בְּסוֹף כִּסְלֵו". ד"ר נועם חלפון כתב על הסתיו הישראלי - "איך יודעים שנגמר הסתיו? ...אין תשובה חד-משמעית ומדובר בהרבה מקום לתחושה הסובייקטיבית של כל אחד. לא סתם במקורות סתיו וחורף מתמזגים אם זה בנוסח הסתווי-חורפי של תפילת שמונה-עשרה ("משיב הרוח ומוריד הגשם") או במשפט "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו..." לפיכך ברור שתחושתו הסובייקטיבית של בלפור חקק היא שבחנוכה, שחל בסוף כסלו מ-כ"ה כסלו למשך שמונה ימים, זהו סוף הסתיו.

מילים נרדפות

בבית האחרון כתוב: "בְּשֶׁקֶט, בִּדְמִי" (בדומיה, בדממה)

מילים בחילופי אותיות

במילה "תָּמִיד" וגם במילה "בִּדְמִי" יש את האותיות: מ, י, ד בסדר שונה.

ציטוטים מפסוקים

"שָׁנִי עִם עֲדָנִים" בבית השני כתב בלפור: "שִׁיר נִכְתָּב בַּסְּתָו, שָׁנִי עִם עֲדָנִים" זהו ציטוט מהפסוק: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי (אריג בצבע אדום) עִם עֲדָנִים (כל דבר המפנק. כמאכלים טובים ומלבושי פאר) הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב', א', כ"ד) שאול דאג לרווחת העם אף מעבר לנצרך, הוא פינק את נשות ישראל בבגדים ובתכשיטי זהב. בדומה לכך גם שיריו של בלפור חקק יפים כְּתַכְשִׁיט. המשורר מפנק את קוראיו בשיריו היפים. הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב בבית השלישי "אֲנִי כּוֹתֵב וְכוֹתֵב מִן הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב" זהו ציטוט מהפסוקים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו" (תהילים קל"ג, ב'). וכן גם: "טוֹב שֵׁם (שם טוב שיש לאדם) מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז', א').

ציטוטים מהגמרא (תורה שבעל פה)

מוסיף והולך - בבית הראשון "אֲנִי מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְאֵינִי פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ". בגמרא כתוב (שבת דף כ"א, עמוד ב'): "בית שמאי אומרים: "יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך". ביום ראשון של חנוכה מדליקים שמונה נרות, ובכל יום מפחיתים נר אחד ממספר הנרות. ובית הלל אומרים: "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך". השיטה של בית הילל הפוכה משיטת בית שמאי. לדעתם ביום ראשון של חנוכה מדליקים נר אחד, ובכל יום משמונת ימי החנוכה מדליקים נר נוסף וכך האור גובר ומתעצם. המשורר אומר שהוא כותב כמו שיטת בית הילל בקשר להדלקת נרות חנוכה "אֲנִי מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ". הוא יכול היה לכתוב רק זאת ואף קורא לא היה חושב שחסר המשך כלשהו, אך חשוב לבלפור חקק להדגיש שהוא אינו נוהג כשיטת בית שמאי בעניין הדלקת נרות חנוכה, לכן הוא מוסיף: "וְאֵינִי פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ". באמת בלפור כותב שירים רבים והלוואי וימשיך בכך לאורך שנים.

שֶׁמֶן זַיִת

בבית השני כתב המשורר, בלפור חקק: "אֲנִי מַדְלִיק בְּשֶׁמֶן זַיִת / שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר שֶׁבַּשְּׁמָנִים". המשורר לא מתכוון להדלקת נרות אלא לכתיבה. השמן בשיר זה אינו פיזי, אלא הוא פך שמן פנימי, בו משתמש בלפור לכתיבת שיריו. מצוות הדלקת נר בשמן זית הוזכרה לראשונה בתורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). בפסוק זה, בני ישראל מצווים להכין שמן זית זך על-מנת להדליק את המנורה. שמן זה מופק על-ידי הכתיתה, דהיינו הכאה על הזיתים הבשלים הגורמת לנזילת השמן מן הזיתים. השמן שמופק בדרך זו הוא שמן מובחר ונקי יותר מהשמן המופק בכתישה.

המובחר שבשמנים

"אמר רבי יהושע בן לוי: "כל השמנים יפים ל(עשיית) דיוֹ, ושמן זית מן המובחר" (שבת דף כ"ג, עמוד א'). הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כתב על כך ("עין איה" על שבת ב', י"ח): "שמן מתייחס אל החכמה ומאור השכל. תכלית מציאוּת הדיוֹ בעולם, היא לא לכתוב עימו דברי נבלה ודֵעות רעוֹת המחשיכים אורו של עולם, כי אם להאיר את העולם בכל חכמה ומדע...". השמן מסמל את החוכמה ועם דיו אפשר לכתוב. הרצוי הוא לכתוב דברים שמאירים את העולם, ובעיקר דברים הקשורים לתורה. בלפור חקק כותב בשירים רבים על מסורת ישראל. כתיבת השיר היא חנוכייה פנימית שהמשורר יוצר אותה, וההארה היא לכולם. בלפור כתב "אוֹת מַדְלִיקָה אוֹת" בדומה להדלקת נר על-ידי נר אחר שדולק. "המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י''ג). השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נשאר דולק עימם ומעצים את האור בבית. בלפור חקק מדמה את האותיות לתכשיט שמקשט ומייפה, כך המשורר בוחר דווקא אותיות מסוימות שיש במילים מסוימות, כאשר יכול היה במקומן לבחור אותיות ומילים אחרות. כל אות בשיר היא חשובה. אורי צבי גרינברג כתב בחנוכה 1940: "אין יפה בעולם משירים, וכל שיר יש לו זמן משלו שבשבילו הוא בא לעולם. כל אחד רואה שהשמים כחולים - אבל חשוב באֵלו מילים מבטאים את זה. ולא רק המילים אלא צירוף האותיות שלהן. המילים בשיר יוצרות את הניגון, וזה מנגן".

פך השמן הפנימי

השמן שבנפש הוא החוכמה. בלפור שהיה חתן התנ"ך העולמי בשנת 1965, למד את כל התנ"ך וגם ספרים רבים נוספים בארון הספרים היהודי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כתב על פך השמן ("עין איה" על שבת ב', י"ב): "...בעת ההיא (בתקופת שלטון היוונים בארץ ישראל), בעת המהומה והמבוכה, אשר סדרי החיים היווניים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק ברק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, היה האות בדוגמת פך שמן קטן המונח בחותמו של כהן גדול שאותו לא יטמאו זרים". פך השמן הטהור שנמצא, מסמל שבכל אחד יש פך שמן שלא ניתן לטמאו. נקודה פנימית שמוֹרָה לאדם מה נכון לעשות. המשורר חש שכמו שנעשה נס בעבר בעת שלטון היוונים בארץ, כך תמיד נעשה נס ואצלו מתבטא הנס בכתיבתו החכמה והמאירה לרבים. הוא נושא בתוכו פך שמן פנימי, להמשיך להאיר לכולם.

לסיכום

בלפור חקק כתב שיר חכם שמשלב את נס חנוכה ואת הדלקת הנרות בכל שמונת ימי החנוכה עם כתיבתו. מקורות השירה הם בעולמו הפנימי של המשורר, יש בו "פַּךְ שֶּׁמֶן פְּנִימִי" שממנו הוא כותב עוד ועוד ומפיץ אמונה, דעת ואור ברבים.