מאז החלה ההפיכה המשטרית (מה שמכונה בלשון מכובסת "הרפורמה המשפטית"), הסיוט הגדול ביותר של מי שהדמוקרטיה ושלטון החוק יקרים לו, היה שבית המשפט העליון יוציא פסק דין - והממשלה לא תציית. ובכן, הסיוט הזה מתרחש ממש כעת לנגד עינינו, ומי שעושה זאת הוא לא אחר מאשר השר המופקד על הציות לחוק ואכיפתו - יריב לוין. ב-8 בספטמבר השנה קבע בג"ץ: "ניתן בזה צו מוחלט, אשר מורה לשר המשפטים לקיים את חובתו לפי סעיף 7(א) לחוק, לפרסם ברשומות את רשימת המועמדים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון תוך 14 יום ממועד מתן פסק דין זה, ולכנס את הוועדה לצורך בחירת נשיא כאמור בסמוך לאחר חלוף פרק הזמן הנדרש לפי סעיף 11 ב(א) לכללי השפיטה". בעברית פשוטה: יש לבחור בהקדם נשיא קבוע לבית המשפט העליון. מאז עברו שלושה חודשים, ונשיא אין. לוין מתבכיין בצורה ילדותית על כך שסמכויותיו ניטלו ממנו ועל כך שבג"ץ כופה עליו ועל כך שהוא פועל תחת מחאה. שיהיה לו לבריאות. אבל מה שהרבה הרבה יותר חמור הוא, שלוין עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את ביצוע פסק הדין, ובכך קובע תקדים מסוכן ביותר שאותו חייב בג"ץ לגדוע בעודו באיבו. זה התחיל עם פרסום שמות כל שופטי העליון כמועמדים לנשיא ולמשנה לנשיא. לאחר שכולם, למעט יצחק עמית ויוסף אלרון (לנשיא) ונעם סולברג (למשנה), הבהירו שאינם מעוניינים בתפקידים, טען לוין שאפשר לכפות עליהם את המועמדות. לאחר מכן הוא ביקש לקבל התנגדויות למינויו של עמית, האמור להיבחר לפי שיטת הסיניוריטי ואשר לבחירתו קיים הרוב הדרוש בוועדה; לא פחות מ-2,800 כאלה הוגשו, כמעט כולן בשיטת "העתק-הדבק" (היה גם קמפיין נגדי, מכוער לא פחות, מול אלרון). כאשר הוועדה כונסה סוף-סוף בשבוע שעבר, בחירת הנשיא והמשנה כלל לא עלו לדיון. לוין דרש שהישיבה תועבר בשידור חי - דרישה חסרת תקדים, המנוגדת גם לכללי עבודתה של הוועדה, גם למקובל בכל הגופים הדומים לה וגם להיגיון. ואז הוא אמר שברצונו לדון בכל ההתנגדויות לעמית. ואז הוא קבע ישיבה נוספת לשבוע הבא, לדיון בנושא השידור ובעקרון הסיניוריטי. את כל זה לוין עושה בצורה רודנית מובהקת, נגד דעת הרוב בוועדה ותוך ניצול לרעה - אולי הגובל בפלילים - של תפקידו כיו"ר. נזכיר רק, שזה אותו לוין הטוען שלממשלה מותר לבצע את ההפיכה המשטרית כי יש לה רוב. אז הרוב קובע כשנוח לו, והמיעוט קובע כשמתאים לו. מתי יהיה נשיא? מבחינת לוין, כל עוד מדובר בעמית - לעולם לא. היצירתיות שלו אינה יודעת גבולות. הוא יכול לדרוש לדון במשך חצי שעה בכל התנגדות. הוא יכול לבקש חוות דעת על הסיניוריטי. הוא יכול ליזום שינוי בחוק שיאפשר את השידור החי. ומן הסתם יהיו לו עוד רעיונות, שהדמיון הפרוע ביותר של הח"מ אפילו לא חושב עליהם. בג"ץ חייב לשים לזה סוף. התנועה לאיכות השלטון ביקשה לנקוט נגד לוין בהליכי בזיון בית המשפט. עוד לא הייתה בקשה כזאת נגד שר, אבל גם עוד לא היה שר שביזה בצורה כזאת את בית המשפט העליון. ייתכן שיש ללוין חסינות בפני הליכים אלו, אך יש לזכור שהחסינות לא נועדה לאפשר לשרים ולחברי הכנסת לרמוס ברגל גסה את החוק והפסיקה. יתרה מזאת: השופטים שידונו בבקשה (יעל וילנר, עופר גרוסקופף וחאלד כבוב - ההרכב שנתן את פסק הדין) חייבים לפקוח את עיניהם ולראות את ההקשר הכולל. ההפיכה המשטרית חזרה בכל עוז ובכמה וכמה חזיתות: נגד היועצת המשפטית, נגד בית המשפט העליון, נגד התקשורת, נגד המפגינים, נגד עקרונות יסוד של שמירת חוק ושוויון בפניו. אם שר המשפטים ייצא פטור בלא כלום מהפרה בוטה של פסק דין בנושא מרכזי, ייפרצו כל הסכרים. עליהם לבלום כאן ועכשיו את האפשרות שגורם שלטוני כלשהו לא יציית לפסקי דין, משום שזהו מדרון שאין חלקלק ממנו ואשר מוביל הישר לתהום שאין עמוקה ממנה.