רבבות ספרים נכתבו על הפשיזם לתולדותיו, מקומותיו וקורותיו. בניטו מוסולוני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, חואן פרון בארגנטינה ועוד רבים ולא טובים. בניגוד לתקווה ששררה לפני 80 שנה, הפשיזם לא ירד מעל הבמה עם חיסול שני מופעיו הנוראים ביותר. אם נקבל את ההגדרות של הגנרלים מארק מיליי וג'ון קלי, ששירתו אותו במשרות בכירות ביותר, גם דונלד טראמפ הוא פשיסט. הסיכום הטוב ביותר שאני מכיר הוא פרי עטו של פרופ' רוברט פקסטון בספרו "האנטומיה של הפשיזם". פקסטון קנה את שמו ב-1972 בספרו פורץ הדרך "Vichy France", בו חשף את עומק שיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם גרמניה הנאצית – כולל ברצח יהודי צרפת. משם המשיך לחקר הפשיזם, לצד קריירה של עשרות שנים באוניברסיטת קולומביה. לפני שלוש שנים, בגיל 89, כתב פקסטון שכעת – לאחר ההסתערות על הקפיטול – הוא מגדיר את טראמפ כפשיסט ולא רק כפופוליסט ימני קיצוני. אחרי מאות עמודים מרתקים, מגיע פקסטון למה שהוא מגדיר ככותרת קצרה ושימושית לפשיזם: "צורה של התנהגות פוליטית המתאפיינת בעיסוק כפייתי בהידרדרות הקהילה, בהשפלתה או במעמדה כקורבן, ובפולחנים מפצים של אחדוּת, אנרגיה וטוהר. זו התנהגות פוליטית הננקטת על-ידי מפלגה מבוססת-המונים של פעילים לאומנים חדורי מחויבות, הפועלים בשיתוף פעולה – לא קל אך יעיל – עם אליטות מסורתיות. התנהגות פוליטית זו זונחת את החירויות הדמוקרטיות וחותרת להגשמת מטרות של טיהור פנימי והתפשטות חיצונית תוך שימוש באלימות משולחת רסן וללא עכבות מוסריות או חוקיות".

ההגדרה של פקסטון תיאורטית מאוד, ודומה שהוא עצמו הבחין בכך, משום שבעמודים הבאים הוא אומר שניתן לזקק את רעיונות היסוד של הפשיזם מן הפעולות הפשיסטיות. הוא מכנה אותם "רעיונות מגייסים" ומציין, כי "רבים מהם שייכים לממלכת הרגשות ותחושות הבטן יותר מאשר לממלכת הטיעונים ההגיוניים". כמה מהפרטים ברשימה זו הם המוליכים למסקנה, כי בישראל כבר יש ניצנים – ואולי יותר מאשר ניצנים – של פשיזם מצידה של הממשלה הנוכחית. הנה הם (בלשונו של פקסטון), ודומה שבמבט מפוכח יהיה קל מאוד לזהות אותם בסביבתנו – חלקם בהתנהגות של כמה מפלגות שבשלטון, חלקם בהתנהגות הקואליציה כולה, חלקם בפעולותיה השלטוניות של הממשלה.

• התחושה של משבר מכריע, שכל הפתרונות המסורתיים לא יוכלו לתת לו תשובה.

• עליונותה של הקבוצה, שחובותיו של היחיד כלפיה עולות בחשיבותן על כל זכות, אישית או אוניברסלית, והכפפתו של היחיד לקבוצה.

• האמונה שהקבוצה שהיחיד שייך אליה היא קורבן – רגש המצדיק כל פעולה נגד אויבי הקבוצה, הן פנימיים והן חיצוניים, ללא מגבלות מוסריות או חוקיות.

• הצורך בגיבוש הדוק של קהילה טהורה יותר, אם אפשר בהסכמה, ובלית ברירה – על-ידי אלימות המוציאה קבוצות מסוימות מן המחנה.

• הצורך בסמכות של מנהיגים טבעיים (תמיד זכרים), ששיאה הוא מנהיג לאומי שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההיסטורי של הקבוצה.

• עליונות האינסטינקטים של המנהיג על פני היגיון מופשט ואוניברסלי.

• זכותו של העם הנבחר לשלוט באחרים ללא כל הגבלה מצד חוק אנושי או אלוהי כלשהו, זכות המוקנית על-ידי הקריטריון היחיד, והוא כישוריה יוצאי הדופן של הקבוצה במסגרת מאבק דרוויניסטי.

את ספרו של פקסטון קראתי לפני שנים, ובשנתיים האחרונות חזרתי אליו מספר פעמים כדי לבדוק האם ההגדרות חלות על המתרחש אצלנו. המסקנה שלי הייתה שאולי אחת או שתיים, אבל לא משהו מובהק. היא השתנתה בשבועות האחרונים, בעיקר בשל המאבקים הגלויים שהממשלה הנוכחית מנהלת כלפי פנים, והאופן בו היא מציגה כל חקירה נקודתית כמזימה שטנית נגדה ונגד תומכיה. אויביה כבר אינם רק חיזבאללה, חמאס ואירן (שדומה שמבחינתם – המלחמה נגדם יכולה להימשך לנצח). מבנימין נתניהו ומטה, אישי שלטון יוצאים בפומבי ובגסות - בהאשמות דמוניות ודמיוניות - נגד צה"ל, הרמטכ"ל, השב"כ, ראש השב"כ, ראש המוסד, המשטרה, הפרקליטות, המחלקה לחקירות שוטרים, הייעוץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט, האופוזיציה, המפגינים, התקשורת. יש להם במובהק את תחושת הקורבן, והם פועלים ללא כל רסן מול אותם אויבים מדומיינים – כולל נגד כוחות הביטחון וראשיהם בעיצומה של מלחמה. זה לא הכל. יש כאן סוג של שידור "משבר מכריע" שאין לו תשובה בכלים המסורתיים: הם רומסים חוקים ונורמות ומתעלמים מזכויות יסוד. הם דורשים מהיחיד להכפיף את עצמו לקבוצה – עדיין לא במישור הלאומי, אבל בהחלט אצלם פנימה: תראו את העונשים למי שמעז לומר או לפעול אחרת מן הקו המוכתב. הם לא פוסלים אלימות נגד הצד השני: החל משדה תימן וכלה באיומי מלחמת האזרחים של דוד אמסלם. היחס לנתניהו, לפחות אצל חלק מתומכיו, עונה להגדרות הפשיסטיות. ויש בהם מי שחושבים שיש להם זכות אלוהית לשלוט באחרים – מה שמוביל אותנו לפסקה הבאה.

בצורה פשטנית אך שיש בה מן הדיוק ניתן לומר, כי הנאציזם היה פשיזם בתוספת גזענות. הפשיזם כשלעצמו איננו גזעני. בין תומכיו המוקדמים של בניטו מוסוליני – השליט הפשיסטי הראשון בהיסטוריה – היו יהודים. איטליה בהנהגתו לא השמידה את יהודיה, ויחסו אליהם היה בעיקרו מראה של יחסיו עם אדולף היטלר: כאשר ביקש לרצות את היטלר – רדף אותם; כאשר ביקש להתריס נגדו – הניח להם. ואילו יפן, לכל הפחות בת-בריתם של הפשיסטים האירופים אם לא פשיסטית בעצמה, העניקה לאלפי יהודים מקלט בעיר שנגחאי שהייתה בשליטתה. המאפיין הייחודי הבולט ביותר של הנאציזם היה הגזענות: דירוג בני האדם לפי מוצאם והשתייכותם. בראש היו ה"ארים", קודם כל הגרמנים, בתחתית היו היהודים ("תת-אדם") וקצת מעליהם הצוענים וקצת מעליהם הסלאבים, וכך הלאה. תורה מטורפת לגמרי וחסרת כל בסיס, אך היא הדריכה את היטלר וחבר מרעיו והובילה לפשעים האיומים ביותר בהיסטוריה. אם נמשיך עם נוסחא זו, יש לנו סיבה לדאגה עמוקה מאוד. גם אצלנו יש פשיסטים הדוגלים בגזענות – כלפי ערבים, כמובן. שיהיה ברור: צעדי ביטחון נגד פלשתינים הם מוצדקים לחלוטין, כל עוד הם נעשים במסגרת החוק. מה שלא לגיטימי הוא ליצור מערכת חוקים אחת ליהודים ואחת לפלשתינים; לקפח ערבים ישראלים רק בשל השתייכותם האתנית; להתכחש לכך שיש יהודים המבצעים פעולות טרור נגד פלשתינים; לתת גיבוי אוטומטי לאנשי אכיפה הפוגעים בערבים. אנחנו כיהודים אמורים לדעת הכי טוב מה יוצא מהקוקטייל הרעיל הזה.

יש לנו עוד שילוב קטלני: פשיזם עם סמכותנות. גל החקיקה, ההצהרות והתוכניות של החודשים האחרונים הוא חסר תקדים – לא רק בישראל, אלא דומני שגם ברוב המכריע של הדמוקרטיות המערביות. חשוב לראות לא רק את העצים, אלא גם ובעיקר את היער – כי הוא המפחיד באמת. בצורה טלגרפית בלבד, ואני בטוח שאשכח עוד כמה נקודות: פגיעה בבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, פוליטיזציה של הייעוץ המשפטי, איומים להדיח את היועצת המשפטית, דיבורים על הדחת הרמטכ"ל וראש השב"כ, פוליטיזציה של מינוי נציב שירות המדינה, סגירת תאגיד השידור כאן, מסלול מקוצר לפסילת התמודדות ערבים לכנסת, פגיעה בתקשורת החופשית, הרחבת חסינות חברי הכנסת, הימנעות של ראש הממשלה מתשובות לתקשורת, פוליטיזציה של נציב התלונות על שופטים, השתמטות החרדים משירות צבאי, הזרמת כספים למקורבים, חקיקה שתאפשר להעמיד לדין את היועצת המשפטית ופרקליט המדינה. הניסיון של השנים האחרונות מלמד, כי דמוקרטיות לא הופכות לדיקטטורות – לפחות לא בבת אחת – אלא למדינות סמכותניות. יש בהן בחירות די חופשיות, אבל השלטון משתלט על או רומס את המוסדות שיכולים להתייצב נגדו: בית המשפט, השירות הציבורי, התקשורת, הפרלמנט. זה מה שקרה בהונגריה ובטורקיה, זה מה שכמעט קרה השבוע בקוריאה הדרומית, זה מה שקרה בצורה קיצונית ברוסיה, זה מה שקרה זמנית בפולין. וזה בהחלט עלול לקרות גם אצלנו.

המשמעות של כל אלו היא, שכולם כולל כולם חייבים להבין שאנחנו עמוק בתוך מצב של דמוקרטיה מתגוננת – ובמצב חמור במיוחד, בו עליה להתגונן מפני השלטון המבקש להשתמש בה כדי לחבל בה ואולי כדי להרוס אותה. זה מחייב את כל מי שבכוחו להתנגד למגמות הללו, לעשות זאת כחוק וללא הרף – בהפגנות, בשלטים, בעצומות, בשיחות, בפוסטים, בציוצים. באופן מעשי, המגן הכמעט-אחרון שנותר לדמוקרטיה הוא בתי המשפט ובמיוחד בית המשפט העליון. הגל העכור וחסר התקדים הזה יאלץ גם את השופטים להתמודדות חסרת תקדים עם עתירות מרובות ועם הצורך לפסול חוקים והחלטות בהיקף שלא היה כמותו. על-פי התיוגים המקובלים, יש כיום בבית המשפט העליון שבעה שופטים שמרנים וחמישה שופטים ליברלים, אם כי התיוגים הללו במקרים רבים אינם נכונים. ומה שהרבה יותר חשוב: כל השופטים חייבים לראות את התמונה הכוללת, ולא לבחון בצורה מבודדת כל חוק, תקנה או החלטה שיונחו לפתחם. מבט שכזה ילמד אותם, כי מדובר בסכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית, וכי גם מה שנראה כפגיעה מינורית יחסית – הוא חלק משורה של פגיעות שיחדיו יהיו קטלניות. עליהם להבין שלא מדובר בשמרנות מול ליברליות, אלא בדמוקרטיה מול דיקטטורה. זהו המאבק בו הם חייבים, כאיש אחד, להתייצב בצד הנכון.