האופן שבו מתנהל, כבר בשלביו הראשוניים, משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ממחיש את המהירות הלא תיאמן שבה הוא הצליח לרסק את מערכת המשפט. הכנסות מעטפות, שעליהן, באותיות של קידוש רייטינג כתובות שתי מלים שהס מלהזכירן - "סודי ביותר" הן הביטוי המוחשי לכך: מן הסתם משהו דחוף, בהול, אשר הטיפול בו אינו סובל דיחוי, אף לא השהיה קצרה, מחייב את ראש הממשלה, מתוקף אחריותו(!) לצאת ל"התייעצות". וכך נותרים השופטים, מבוזים, מושפלים, הזעם אוכל אותם מבפנים וממתינים עד שיואיל כבודו - הנאשם, כן! - להיכנס לאולם ואז יהיה להמשיך מהמקום שבו קטעה את הדיון בו יציאתו הבהולה. זה צחוק מהעבודה. זו פארסה. ברפובליקת הבננות מאכילים בפרי זה את הקופים (אנחנו?). האופן שבו מתנהל המשפט עד כה מעיד על רפיסותה של מערכת המשפט, על אי-יכולתה להיאבק בחיידק האוטו-אימוני הטורף שהוחדר אליה בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט, ביתר שאת ובעוצמת שנאה שאינה יודעת גבולות. השופטים הם (רק) בני אדם ולא סביר להניח שלא נופל עליהם מוראה של מלכות ובעיקר - מוראו של המלך. בהדרגה הוא ימוטט את הסכר האחרון שמונע שיטפון של שנאה יוקדת, של חקיקה דרקונית, אשר תסתום את הגולל על הדמוקרטיה הישראלית ותעביר אותה מהעולם. אולי לעד. האופן שבו מתנהל עד עתה המשפט לא רק מבשר רעות - הוא מגלם אותן, את כל הרעות החולות. באמצעות סנגורו הממולח, הוא מהתל במשפט עצמו ובשופטים היושבים בראשו. הימשכות המשפט תזיק יותר מכל למערכת המשפט. אני לא יודע מי יכול לעצור את הפארסה הזו, אולי כבוד נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג. אולי שעת החירום הזו היא שעת הכושר שלו. אולי זו העת לקרוא לו להפעיל את סמכותו המוסרית העליונה - בכל זאת: האזרח מספר אחת! - ולהציע לכל הצדדים לקחת פסק זמן ולהורות על דחיית המשך המשפט, כי כך לא ניתן להמשיך. אולי יציע מתווה ששני הצדדים עשויים להסכים לו, לפטור אותו, בעסקת טיעון או בלעדיה, ללא קלון. הבושה שדבקה בו מטילה עליו כתם שלא יימחה גם בהעדר חרפה וללא קלון. המשפט הזה, באופן שבו הוא מתנהל, חייב להיפסק. ההצגה המבישה הזו חייבת להימסך!