השבוע נפל דבר: תאוות השררה והפוליטיזציה של מערכת המשפט רמסה את ההגיון הפשוט והשכל הישר והציבור זכה להיחשף לעוצמת האבסורד. בגבול הצפוני משטר אסד קורס, צבא של יוצאי אל-קאעידה ודאעש שועט בטנדרים ואופנועים לעבר דמשק וכוחות צה"ל חוצים את הגבול כדי להגן על יישובי הצפון. אבל ביקום המקביל של מערכת המשפט ופרקליטות המדינה, יש עם כל הכבוד, סוגיות בוערות יותר. בקשתו של ראש הממשלה לצמצם את זמני עדותו משלושה ימים בשבוע ליומיים ומשש שעות עדות לארבע נדחתה ולעזאזל המציאות הביטחונית. אחרי הכל יש פה חשדות לפשעים שאיש עוד לא שמע עליהם, "סיקור חיובי", "היענות חריגה", דרוש מילון משפטי מיוחד לתיקי "האלפים" בהם מואשם רה"מ. ובזמן שתיאטרון האבסורד הזה מתנהל בתל אביב, בירושלים ממשיך בית הלורדים של גבעת הרם לנהל מלחמת חורמה כדי למנוע שקיפות בדיוני בחירתם של שופטי העליון. בעוד שבכנסת כמעט כל דיון מתועד ומשודר למען הציבור, מערכת המשפט מתעקשת להסתיר את "מפעל הנקניקיות" של מינויי השופטים. לאן נעלם עקרון השקיפות? מדוע לא רשאי הציבור לדעת מהם השיקולים בעד ונגד מינוי שופטים שנהנים מתנאי שכר מופלגים (חסרי כל פרופורציה ביחס ליתר המגזר הציבורי), לדיוקני שמן בעשרות אלפי שקלים ולסמכויות דרקוניות, ללא אח ורע בדמוקרטיות המערביות? ואם כל זה לא מספיק - בית המשפט הוציא צו מחייב לשר המשפטים יריב לוין, הקובע שעליו למנות נשיא חדש לבית המשפט העליון עד ה-16 לינואר. השופטים קובעים לשר לא רק איך אלא גם מתי ימנה את נשיאם, עוד הפרה של עקרון הפרדת הרשויות, שמאז שבחסות המלחמה בטל מעמדם גם של חוקי היסוד, לא נותר ממנו זכר. אני כולי תקווה שיש כעת ציבור רחב שמבין עד כמה חשוב ודחוף לערוך תיקונים ביחסים שבין מערכת המשפט ושלוחותיה: "הייעוץ" המשפטי נגד הממשלה, הפרקליטות ובית הלורדים בגבעת רם.