אנחנו עדים לתהליך מטורף. ביום 7.10 הגופים הממונים על ביטחון המדינה נאלמו ונעלמו ורק היוזמה, הפעולה העצמאית לפי השכל ישר ולפי האמונה בצדקת הדרך מצד חיילי מילואים וחיילים סדירים בעלי יוזמה ומסירות נפש, האסון הכבד צומצם והריבונות הוחזרה לעוטף עזה תוך יומיים.
אולם במקביל, מערכת המשפט הישראלית, התמנון הגדול שראשו בגבעת רם בבית המשפט העליון וזרועותיו מקיפים את כל חלקי המדינה ("הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט") גם היא ששה לקרב, אך קרב הפוך. היא התגייסה לשים מקלות בגלגלי המערכה.
תוך פחות משעה מרגע ההפתעה של פתיחת המלחמה בעוטף עזה התייצב צבא המשפטנים בעמדות הפיקוח על פעולות הממשלה והצבא, ומנעו מעבר ללחימה כפי הנדרש. הם עיכבו את הכרזת המלחמה, עיכבו את הפעלת חיל-האוויר, ואת ההרשאה לאש חיה בתוך הקו הירוק במשך יום שלם. זאת בשעה שבכל שעה ובכל דקה עוד יהודים נרצחים ונחטפים. הם מנעו צמצום הפגיעה במדינה ובאזרחים.
בימים אלה יושב במעצר בכלא ביטחוני בשכנות לתאי הרוצחים העזתיים, נגד במילואים שלא הורשע, שאין ספק שאם יגיע לביתו לא יהווה סיכון ביטחוני. האיש פעל לטובת ביטחון המדינה אך לא לטובת האינטרסים של הפיקוד העליון של צה"ל הרואה עצמו עליון לכל הציבור ולנציגיו הנבחרים. זו צמרת שרואה את עצמה כמי שכל מסמך שנמצא בידה בתוקף הסמכות המוקנית על-ידי הממשלה, הוא רכושה ולא רכוש המדינה.
הם מאמינים שהמפקד העליון שלהם, היינו הממשלה, לא זכאית לראות מסמכים אלא אם כן הם יעניקו לה זאת ברוב נדיבותם. זהו עיוות שפוגע במדינה ובכל אזרחיה ואין פלא שהגענו לכשלון נוראי ב-7.10. זו צמרת שכשלה כשלון שאין לו מחילה בליל שמחת תורה תשפ"ג ובמקום לפנות את מקומה בבושת פנים, ממשיכה להתנהל כאילו אנחנו נתיניה.
כאן הלחימה של מערכות לא נבחרות בנבחרי הציבור ובכך בציבור שבחר בהן ברוב גדול, יצאה אל פני השטח באכזריות שמחייבת תיקון מיידי. קדמו לכך פעולות מעוררות חלחלה של המערכת המשפטית בצה"ל שגם הן חלק מהמערכה של ההגמוניה הלא נבחרת כנגד נציגי הציבור הנבחרים.
הפרקליטות הצבאית נלחמת בחיילים הקרביים
הפרקליטות הצבאית היא זרוע מבצעית של התמנון המשפטי שראשו בהיכל בגבעת רם. בחודשים האחרונים, ובמיוחד מאז הפשיטה של "קומנדו מצ"ח" על יחידה 100 בשדה תימן, נחשפנו לצורה שבה היא משרתת את המלחמה בייחודיות המדינה היהודית. עשרות חיילים שלחמו תקופה ארוכה מיום 7.10 במסירות מדהימה, נשלפו מיחידותיהם והובלו כפושעים פליליים לתאי מעצר עד תום ההליכים. לשיא הגיעו הדברים במערכה נגד חיילי יחידה 100 שנעצרו (ובינתיים כבר שוחררו) על בסיס האשמות ללא בדל ראיות.
אפשר לחקור חיילים בלי להשפילם, תוך
כבוד לנכונותם להקריב בשדה הקרב. במהלך יובל השנים מאז שעת נעילה של יום הכיפורים תשל"ד עברה המערכת המשפטית הישראלית טרנספורמציה תודעתית והיא סוגדת לכנסית הפרוגרס, "הידידים", שאיתם מתייעצת הפצר"ית, כפי עדותה בכנסת. בתודעת הזרוע הצבאית של התמנון המשפטי, החייל הקרבי היהודי הוא אויב משום שהוא פוגע בנאמנות להגמוניה הכוחנית הלא נבחרת ולכניסת הפרוגרס העולמית. הפצר"יה מקריבה את החיילים הקרביים למולך הפרוגרס באשר הוא ולנביאיו עלי אדמות, היושבים בעיר הקדושה דה האג.
עם שלא מכבד את החיילים הקרביים ישאר בלי לוחמים בעלי מוטיבציה ויאבד את יכולתו לקיום לאומי. מי שמשפיל לוחמים ששבו משדה הקרב, שובר את רוח המתגייסים. בכך הוא מסתכן שבמלחמה שעומדת לפתחנו ישאל כל חייל את עצמו האם להסתכן, בשעה שהוא עשוי בהמשך ליפול לציפורני "קומנדו מצ"ח" על הריגת מחבל נוח'בה בתוך שדה הקרב שלא לפי כללי המוסר המזויף של כנסיית הפרוגרס.
מי שזורק חייל נאמן, שעבר עבירת משמעת בלבד למרתפי השב"כ כדי לבסס הגמוניה מול נבחרי ציבור פוגע ברוח החיילים בעתיד. האם נוכל לחזור על קביעתו של
דוד בן-גוריון "תדע כל אם עבריה שבניה נמצאים בידי מפקדים ראויים לכך" (דוד בן-גוריון) ? "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". קומנדו מצ"ח ומרתפי השב"כ אינם ממלאים את תקוותו של בן-גוריון.
כאן אנו עדים לשלב נוסף במערכה להחלשת המדינה היהודית באמצעות סירוס חיילי "קו הדם". בעשרת חדשי הלחימה בכל החזיתות התגלה דור חדש של צעירים ישראלים שהזהות היהודית חשובה להם. בגדודים רבים מבקשים הלוחמים לשמוע פרק תנ"ך טרם יציאתם לקרב. מה שנחשב לחריג לפני עשור, הפך לשגרה אצל היוצאים לקרב במערכה הנכחית. רבים מאמצים סממני זהות יהודית ברורה, וגבורתם עולה על גבורת הדורות הקודמים.
מבחינת המערכה להפיכת ישראל למדינה ככל המדינות יש כאן מהפך משמעותי המעורר חרדה. כיוון שחיילי הגדודים הקרביים הוכיחו שהם עומדים להפוך את כיוון תהליך התגבשות הזהות הלאומית לכיוון יהודי, הם הפכו לאויב מבחינת תנועת המחאה וההגמוניה הנאחזת בעמדות כוח ישנות ביאוש גובה והולך. כיוון שמגיפת הזהות היהודית הולכת ומתפשטת בקרב החיילים הקרביים הפכה הפצר"יה לקומנדו הרואה בהם אויב להגמוניה השלטת. הפרקליטות הצבאית תקפה עשרות חיילים קרביים באכזריות, בהשפלה, בהפיכתם לפושעים, ומעצרים עד תום ההליכים.
התנהלות מסוכנת זו אינה תולדת טפשות או חוסר הבנה ליסודות המורל הצבאי. מדובר בשינוי יחס לחייל הקרבי. זו תוצאה של חרדה מתוצאות החוויה הקיומית של מי שהיו בתוך האש ושאלו את עצמם למען מה הם נלחמים ומכאן התחזקות תהליך חיפוש הזהות היהודית. כך הפכה הפצר"יה לכוח התוקף את התשתית המורלית של צבא היבשה ברוח פעולת התמנון המשפטי הישראלי שקדקדו בהיכל שבגבעת רם.
כדי לשמר את רוח הלחימה של הדור החדש, הדור השלישי, ראוי לרסן את התמנון המשפטי ומעורבותו בפעילות מערכת הביטחון. אולם, שינוי כזה מחייב קודם כל ריסון הראש של התמנון, הראש שיושב בגבעת רם ומקרין לכל המערכת.