אני ישראלי ואני דרוזי. שתי הזהויות האלו תמיד ליוו אותי, ובתור אזרח דרוזי במדינת ישראל לא פעם נתקלתי במכשולים, קשיים או דעות קדומות. אך הבית, המשפחה והחברה שאני חי בה שידרו לי כל הזמן את המסר - תהיה הכי טוב שאתה יכול ואל תתייחס לקולות הרקע.
מאז פרוץ המלחמה נאלצנו כולנו, כל אזרחי ישראל, להתמודד עם מספרים בלתי נתפסים של קורבנות, ובתוך המציאות הכואבת הזו, בולטת המסירות הבלתי מתפשרת של בני העדה הדרוזית. מאז תחילת המלחמה, נהרגו ונפצעו עשרות לוחמים דרוזים, החללים נפלו בעודם מגנים על המדינה במסירות שאין לה אח ורע. הקורבנות הללו אינם רק עדות לכאב הנורא אלא גם לאמונה ולשותפות העמוקה של העדה הדרוזית עם מדינת ישראל.
למי שלא מכיר - העדה הדרוזית, מהווה כ-1.6 אחוז מהאוכלוסייה בישראל והיא חלק בלתי נפרד מהמאמץ הביטחוני בישראל. אחוזי הגיוס הגבוהים שלה לצה"ל הם עדות למחויבות שאין לה תחליף (נתונים של 83% אחוזי גיוס בקרב הגברים הדרוזים בישראל), והמלחמה הנוכחית היא רק עוד הוכחה לכך. אך מעבר לשירות הצבאי, עלינו כחברה לשאול את עצמנו כיצד אנו מתגמלים את המסירות הזו? כיצד אנו מבטיחים שצעירי העדה, שמסכנים את חייהם למען המדינה, יקבלו את הכלים וההזדמנויות לשגשג גם באזרחות?
אחד הכלים המרכזיים שיכולים לשנות את פני המציאות הזו הוא המכינות הקדם-צבאיות. מכינות ייעודיות לחברה הדרוזית, כמו המכינה החדשה "מעוז הארז" שנפתחה לאחרונה, הממלאות תפקיד מכריע בהכנה לשירות משמעותי בצה"ל ובהעצמת הצעירים הדרוזים. מכינות אלו אינן רק תחנה בדרך לשירות צבאי - הן בית ספר לערכים, לחוסן, למנהיגות ולשאיפה למצוינות.
המכינות הללו פותחות דלתות לתפקידים משמעותיים בצבא, במיוחד ביחידות עילית ובתחומי המודיעין, ובכך הן משנות לחלוטין את מסלול החיים של המשתתפים. כשצעיר דרוזי מצליח להגיע לתפקיד מוביל בצה"ל, הוא לא רק מממש את הפוטנציאל האישי שלו - הוא גם מהווה גשר בין העדה לבין החברה הישראלית, ומקדם את שילובו ואת שילוב בני עדתו במארג החברתי-כלכלי של ישראל.
בחברה הדרוזית כיום, המכינות הקדם-צבאיות לא נתפסות כשלב הכרחי לקראת גיוס לצבא, וזאת משום שאחוזי הגיוס בחברה הדרוזית ממילא גבוהים. ובכן, אני סבור שתפיסה זו שגויה, משום שאמנם אחוזי הגיוס גבוהים, אך רוב התפקידים אליהם משתבצים הצעירים הדרוזים בצה"ל אינם תפקידי איכות ביחידות מפתח. אני סבור כי המכינות הקדם-צבאיות מפתחות לצעירים הנמצאים בהן חוסן נפשי ומודעות חברתית, נותנות להם כלים נוספים אשר ישרתו אותם בזמן שירותם הצבאי, אך גם, ולא פחות חשוב מכך, לאחר מכן בחייהם האזרחיים.
אם כן, תפקידה של המכינה אינו מסתיים בצבא. אני מאמין כי החזון צריך להיות רחב יותר - לשאוף להעניק לצעירי העדה הדרוזית את הכלים להשתלב גם באקדמיה ובעולם העבודה. כיום, הפוטנציאל הרב של האוכלוסייה הדרוזית עדיין אינו ממומש במלואו. שיעורי האקדמיה אומנם עולים, אך הדרך למימוש מלא של היכולות הטמונות בצעירי העדה עוד ארוכה.
במדינה שבה מגזרי מיעוט מתמודדים לא פעם עם חסמים חברתיים וכלכליים, המכינות הן ׳כור היתוך׳ מסוג חדש, והינן קרקע פורייה לבניית דור חדש של מנהיגים בכל המישורים. שילובם של צעירים אלו בשורות המנהיגות של המדינה הוא לא רק אינטרס של העדה הדרוזית, אלא אינטרס לאומי.
ואמנם, כמה מכינות לצעירים דרוזים אתם מכירים? האמת היא, שמכינת "מעוז הארז" שהוקמה לזכרו של סא"ל מ׳ שנפל בעזה בשנת 2018, הינה ייחודית מסוגה - מכינה שמחברת בין האוכלוסייה היהודית והדרוזית בחיבור יומיומי ומאפשרת קיום חיים משותפים. דוגמה נהדרת לכך הייתה כשצעדנו יחד בשביל הבנים הדרוזים לזכר חללי צה"ל בני העדה הדרוזית בשישי בבוקר במהלך ספטמבר האחרון. משם חזרנו למתחם המכינה והתחלנו בהכנות לשבת, לא מעט מכיניסטים דרוזים צפו בתפילה בבית הכנסת מיוזמתם, ועשינו קידוש מרגש יחד.
לאורך כל אותה השבת המכיניסטים הדרוזים והיהודים התעניינו בתרבויות השונות אלה של אלה. מאז, חלו עוד מועדים ושבתות שבילינו בהם יחד באותו האופן. יחד בנינו סוכה, והחיוכים המרוחים על פניהם של המכיניסטים היהודים והדרוזים כאחד היו מחזה מרגש וייחודי כל כך. חשוב לציין גם שהמכינה מקפידה על כשרות, ובכלל זאת ערך בסיס במכינה הוא לאפשר לכולם לקיים את אורחות חייהם במכינה.
המכינה, בתקופה של כשבעה חודשים, מכינה את הצעירים הללו לתפקידי מפתח ביחידות המודיעין בצה"ל, וזאת יחד עם העמקה והיכרות עם ההיסטוריה של מדינת ישראל, עם סוגיות מפתח בחברה הישראלית, פעילות התנדבותית ענפה ומשמעותית, סדרות שטח בכל רחבי הארץ ועוד.
אם יש משהו שהמלחמה הנוכחית לימדה אותנו, זה עד כמה גורלם של כל חלקי החברה הישראלית שזור זה בזה. מסירותם של הדרוזים היא דוגמה לאומית, אך עלינו לשאול כיצד אנו כחברה ממצים את המסירות הזו. מכינות כמו "מעוז הארז" הן מנוף לשינוי, אך הן זקוקות לתמיכה - תקציבית, חברתית ופוליטית - כדי לממש את הפוטנציאל שלהן ולהבטיח שצעירי העדה הדרוזית יובילו, יצמחו ויתרמו לא רק לצבא אלא גם לעתידה של מדינת ישראל.
זה הזמן שלנו להחזיר חוב של כבוד. לא רק במילים יפות או באירועי זיכרון, אלא ביצירת הזדמנויות אמיתיות - בצבא, באקדמיה ובשוק העבודה. רק כך נבטיח שמסירותם של בני העדה הדרוזית תזכה להכרה הראויה, ושחבריה יהיו שותפים מלאים ומשמעותיים בחברה הישראלית.