זה כבר שנה ושלושה חודשים שישראל חיה בצל הטראומה של 7 באוקטובר. האסון שניחת עלינו בבוקר שמחת תורה הנורא התרחב למלחמה רב חזיתית שכמותה לא חווינו מאז מלחמת העצמאות. הגפרור שהודלק בישובי העוטף הצית תבערה גם בגבול הצפון, גם ביהודה ושומרון, כאשר הפירומן יושב בטהרן.
הלהבות טרם שככו. יש מי שממשיך ללבותן, אחרי ששניים מהאויבים, חמאס בדרום, חיזבאללה בצפון, הוכו מכה ניצחת. משטר האייאתולות באירן שלא נואש מחלום השמדת המדינה היהודית, מפעיל שלוחה שלישית שלו - החות'ים בתימן.
כמו מלחמת יום הכיפורים, לפני 51 שנה, גם "חרבות ברזל", או בלשון החמאס - "מבול אל-אקצה", הפתיעה קשות את ישראל. זה היה המחדל הקשה השני, שהעמיד את קיומה בסכנה. מלחמה שהייתה אולי נמנעת, אלמלא השאננות בצד שלנו, שהקלה על האויב להוציא לפועל את זממו.
הרצון הלאומי קבע אחרת. מעמדות נחיתות כה חריפות ידע צה"ל להדוף את האויבים, להכות בהם ולסכל את זממם. בשני המקרים זה עלה לנו במחיר דמים של אלפי לוחמים ומאות אזרחים. בשני המקרים הפכנו את הקערה על פיה, התקדמנו לתוך שטחי האויב ושם הכרענו אותו.
בעוד שמלחמת יום הכיפורים ארכה שלושה שבועות, המלחמה הנוכחית טרם הגיעה לסיומה המוחלט. ישראל חיה את חייה הטובים, כאשר טובי בניה הגיבורים, בסדיר ובמילואים, ממשיכים במשימתם הן בתוככי רצועת עזה והן בדרום לבנון. חיל-האוויר שולח זרועותיו לטווחים של כאלפיים ק"מ, הן לאירן והן לתימן. ועדיין לא שלמה המלאכה. רק משתשים ישראל קץ ליכולות הצבאיות-גרעיניות של אירן יהיה אפשר אולי לנשום לרווחה. האמנם?
השנה שחלפה שוב הציגה את ישראל כמדינה יחידה בעולם שמכל עבריה מתגרים בה, מאיימים בגלוי עליה, מנסים להשמידה. כך במשך 76 שנות קיומה. מדינה שחיה תחת איום תמידי, שצבאה נמצא בכוננות מתמדת, שיודע להשיב מלחמה שערה גם אחרי ש"נרדם בשמירה".
מלחמה אחת מתמשכת
עוצמתנו הצבאית מתגלית במיוחד לאחר מחדלים שהזמינו תוקפנות ועלו לנו במחיר דמים קשה, מיותר; לאחר שהאויב זיהה חולשה בתוכנו, מחלוקות קשות, שהגיעו בשנה היוצאת אל סף מלחמת אחים. צה"ל ידע להתאושש באופן מופלא. משפל המדרגה, מדאגה עמוקה וממצב דיכאוני - לניצחונות ולגאווה. תמונת המצב המזרח-תיכוני התהפכה לגמרי. התוקפן הביא על עצמו מוות, הרס, סבל שלא יוכל להתאושש מהם עוד שנים רבות.
"חרבות ברזל", הארוכה במלחמות ישראל, היא האחרונה בשרשרת מלחמות, מבצעים, טרור, שניכפו עליה מכל עבריה. ישראל עומדת מול אויביה במלחמה אחת מתמשכת, עם רגיעות פה ושם - מלחמת 76 השנה. טעות היא לחשוב כי 7 באוקטובר מאחורינו וכי הפקנו את מלוא הלקחים. 7 באוקטובר ממשיך להשתולל בתוכנו. רצח ניצולת השואה ברחוב קדושי השואה היא "7 באוקטובר" הפרטי שלה. מי שהייתה ניצולת שואה כילדה, סיימה חייה בפשע שואתי שבוצע בה. מותה האכזרי של לודמילה ליפובסקי הי"ד, בת ה-83, כמוהו כטבח מאות אזרחים בישובי עוטף עזה ובפסטיבל הצעירים בחניון רעים.
עלינו להפנים כי שנאת המוסלמים הקיצוניים לעם היהודי תניע אותם שוב ושוב לבצע לפחות טרור של מתאבדים. לעולם לא יוכלו לנו, אלא אם ימצאו סדקים בקיר הברזל שלנו. כל אזרח שהולך לתומו ברחוב עלול להיות קורבן לפשע איסלאמיסטי, שאותו קשה לסכל מראש. גם כאשר זרועות הביטחון פועלות באופן יזום בקיני הטרור ביו"ש, מסכלים מאות ניסיונות פיגוע בלי שהציבור יודע או מעריך, עדיין ייתכן פיגוע בכיכר השאננה בלב המדינה. אנחנו במלחמה מתמדת מול אויבים פנאטיים, שלעולם לא יסכינו עם קיומנו.
הסכנות אורבות לנו גם מגבול ירדן - כאשר הממלכה ההאשמית, עימה יש לנו הסכם שלום, נמצאת בעצמה תחת חתרנות אירנית; מגבול מצרים, מדינת השלום שמתחמשת ומתעצמת; וגם מסוריה המפוררת, שעדיין תמונת המצב בה ויחסו של המשטר החדש אל ישראל טרם הובהרו. גורלנו נתון קודם כל בידינו.
אסור לנו לתת לאויבינו שוב עילה לחשוב שאנו מפוררים מבפנים, עסוקים בעצמנו ובהתכתשויותינו הפנימיות, ואז יחכו שוב לשעת כושר על-מנת להפתיענו. שנה ושלושה חודשים לאחר 7 באוקטובר, צבא ישראל זקוק לפיקוד חדש, דרוך כארי, ער ומוכן לכל מצב, למען ביטחון ישראל ועתידה. לא ינום ולא ישן.
קראתי בסוף השבוע כתבה מופלאה על מדינה "מסתורית" בשם בהוטן. מוקפת מכל עבריה בשלוש מדינות מעצמתיות - סין, הודו ונפאל וחיה עימן בשלום. "ממלכת האושר", כך הוגדרה, שחיה בשלווה את חייה. איננה בכותרות. ישראל רחוקה מלהיות "בהוטן" או "שוויץ", אבל ללא ספק היא ממלכת אושר יהודית - גם אם בשנה הבאה והבאות אחריה נצטרך לחיות על חרבנו.