הנשיא האמריקני ג'ימי קארטר, שהלך לעולמו בן 100, לא היה מאוהדי ישראל. זה הובן היטב כבר במסע הבחירות שלו נגד ג'ראלד פורד. הוא אמר משהו על הר-הבית שהדליק נורה אדומה בשגרירות ישראל בוושינגטון. (שימשתי אז כנציג הארץ בארצות הברית.) אופיו של יצחק רבין, שלא חש בנוח להתפאר בצאצאיו, לא עלה בקנה אחד עם נכונותו של קרטר להציג בפניו את בתו. רבין, בטעות שהעידה על היותו דבק בתחושתו הפנימית, השיב בשלילה. קרטר לא אהב את זה. בכהנו כשר החוץ בממשלת הליכוד אמר לי משה דיין כי קרטר אינטליגנטי מאוד, אך השקט שלו אינו מסתיר את היותו נכון "לשבור רגליים" בעת משא-ומתן. לא רגליו שלו כמובן. הוא בוודאי לא אהד את ראש הממשלה מנחם בגין, ובוודאי הופתע כשהתברר לו כי זה שלח את משה דיין לפתוח במשא-ומתן לשלום עם מצרים כי קרטר התכוון לקדם דווקא את המשא-ומתן עם הפלשתינים. אך משנוכח כי המסע לעבר מצרים כבר יצא לדרך החליט לא להתנגד אלא לנווטו. יש סימנים רבים כי אלמלא נוכחו בוועידת קמפ דייוויד דאז דיין והפרופסור אהרן ברק - שהיה כבר בדרכו לבית המשפט העליון, אך זכה להערכה רבה מבגין - היא הייתה מסתיימת בלא כלום. אך שני אלה סייעו לגבש את הנוסח שהביא לטיוטת הסכם השלום. משנכנסו לפרטים נתגלעו קשיים רבים. קרטר טס למזרח התיכון. בישיבת הממשלה התבטא כי בגין חייב או מוכרח לחתום על ההסכם עד לסיומו. בגין השיב לו כי ישראל ריבונית ואינה חייבת דבר. רק משקרטר התנצל, ובלילה הלך דיין למלונו של שר החוץ סיירוס ואנס והם חידשו את הניסוח הראוי, נסללה הדרך לחתימת הסכם השלום. קרטר נסע אל אנוואר סאדאת בקהיר. השלום יצא לדרך ב-1979 נגד דעת רבים בסיעת הליכוד (יצחק שמיר, משה ארנס, חיים לנדאו, אהוד אולמרט, גאולה כהן, משה שמיר). בגין לא נסוג מפניהם וההחלטה נשענה בכנסת על מפלגת העבודה אם כי גם ליגאל אלון היו כאבי בטן. זו הייתה ההחלטה המהותית הגדולה שקיבלה ישראל מאז נתן דוד בן-גוריון את אישורו להקים את הכור הגרעיני בדימונה. תודה לעושים במלאכה. גם לקרטר.