למרבה הכאב, משפחות רבות אינן יכולות לחוות את החוויה הטמונה במילה "וַיְחִי". הן משננות ונושמות את האמירה הכואבת - "בננו היקר נפל בקרב על הגנת המולדת". בימים אלו רבות הן ההודעות באמצעי התקשורת על נפילתו של חייל. כבר מעל 800 פרחים יפים מצבא הגנה לישראל נקטפו חייהם במלחמה, שהייתה חייבת להסתיים. ובמקום לזעוק "ויַחְיִ" אנחנו דומעים על מאות רבות שעליהם נאמר בלב כואב "וַיָּמוֹת". אני מבקש לשוחח עם פרשת השבוע המבקשת חיים, כשאני נמצא במציאות מדממת הזורעת מוות וקוטפת פרחים שאבד להם ניחוח רוח החיים של פרשת "ויחי". פרשת "ויחי" זו הפרשה המסיימת את ספר בראשית, המשתפת אותנו במידע נוגה: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׁרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמֵאָה שָׁנָה" (בראשית מ"ז, כ"ח) . הפרשה נפתחת בהבהרה, כי באו לקיצם חיים בשיבה טובה של מאה ארבעים ושבע שנים רוויי אירועים בחייו של יעקב. אני רוצה לשוחח עם הדמות שעליה נכתב - "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׁרָאֵל לָמוּת". זה יהיה דיאלוג עם דמות אהובה עלי. הדיאלוג יהיה בעל אופי של מונולוג שלי לכתובת הדמות האהובה. מקווה, בתקווה שהדמות תקבל בהבנה את פְּצָעַי, פִּצְעֵי אוֹהֵב. זו לא תהיה שיחה מקיפה, כי תקצר היריעה מלהתמודד עם שלל תופעות החיים שאני מעוניין לקבל עליהן תשובות לשאלות שמציקות לי. נושאי השיחה לא יהיו בסדר כרונולוגי של האירועים. אני מבקש לספר ליעקב אבינו, כי כבשה אותי תמונתו הסוריאליסטית על גדות היבוק, שם נאבק עם דמות אלמונית. נראה לי, שהדמות האלמונית גילמה את מצפונו, המצפון איתו נאבק לבדו - "לְבַדּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחָר" ויש סיבה לכך - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים". (בראשית ל"ב, פס' כ"ח-כ"ט). אני סבור, שהמצפון ייסר את יעקב על ששיקר לאבא עיוור, שקר שהביא לקרע עם אחיו, ממנו נטל את בכורתו. ביטוי סמלי לנטילת הבכורה נעוץ כבר בסיפור הגיחה של יעקב מרחם אמו רבקה - "יָדוֹ אוֹחֶזֶת בְּעָקֵב עֵשָׁו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". (בראשית כ"ה, פס' כ"ו). מצער, שיעקב שיקר לאבא עיוור. כל חייו ילדיו ישקרו לו. כל שקר מהווה מכה קשה מנשוא ליעקב. אי-אפשר להימלט מהמציאות הקשה, שהשקרים של בניו הם למעשה עונשים על כך ששיקר לאבא עיוור, ליצחק. אני מגלה הערכה רבה לעובדה, שיעקב השאיר לנו צוואה מוסרית ערכית לדורות הבאים בגינוי הנחרץ של בניו, שמעון ולוי, שביצעו ענישה קולקטיבית בטבח של כל הגברים בעיר שכם, בבואם "עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ה ). מה שנעשה היום בג'בליה ובכל צפון רצועה עזה זו הטלת עונש קולקטיבי על נשים וטף, על נכים וקשישים, מנוגד לצוואת יעקב אבינו שגידף את שמעון ולוי כי הם ביצעו ענישה קולקטיבית אכזרית. המסר של יעקב אבינו, שאין מקום במערכות צבאיות להפעיל ענישה קולקטיבית, בה נענשים גם אנשים חפים מפשע. אבקש לומר תודה ליעקב על שגינה בגידוף חריף את "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי ... כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם. בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי... כִּי בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ." (בראשית מ"ט, פס' ה'-ו'). אני מברך את יעקב אבינו, שהעלה את הערך של קדושת החיים בגינוי של שמעון ולוי, כי כך הוא השאיר לעם היהודי צוואה לדורות - קדושת החיים היא ערך עליון, שעליו חייבים לשמור מכל משמר. אני מעריך את הסתייגות יעקב מענישה קולקטיבית ששמעון ולוי ביצעו בשכם. אך אני מוצא לנכון להצניע את ביקורתי, שהגינוי למעשה לוקה בחסר, כי הדגש בגינוי אינו על עצם המעשה המזוויע, אלא הוא רק מתייחס לנזק הפוליטי שעלול להיגרם, כפי שקראנו בפרשת "וישלח" בפרק ל"ד פסוק ל': "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי". צר לי, כי מה שהנחה את יעקב בגינוי בברכה לבנים טרם מותו כפי שבא לידי ביטוי בפרק מ"ט כבר נפרס בפנינו בפרק ל"ד פסוק ל', בו הביע יעקב חשש מפני הכנעני והפריזי "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". לי חשוב גינוי על בסיס ערכי מוסרי, ולא גינוי המתבסס אך ורק על שיקולי כדאיות, שהם למעשה פגמו בערכיות המוסרית של הגינוי אותה יש להנחיל לנצחיות של עם ישראל. גם כשמדובר במעשה אונס מתועב, שביצע איש משכם בבת ישראל, אין הצדקה לעונש קולקטיבי של כל זכר בעיר שכם, שהתבטא גם בביזת הרכוש. מצער, שהגינוי בפרק ל"ד ממוקד רק בנזק החומרי שייגרם, ולא בנזק לעולם הערכים. קשה לי לקבל גינוי, שמתמקד בנזק פוליטי, כי עכרו את שמו הטוב של יעקב בעיני בני העמים האחרים החיים כאן, ולא היה גינוי על עצם העובדה ש"הרגו את כל הזכרים בשכם ואת כל בעלי החיים ...וְְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ...וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבוּזוּ... וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר בַּבַּיִת". (בראשית ל"ד, פס' כ"ח-ל'). אני גם מתקשה לקבל את תגובת יעקב למצוקה הקשה של רעייתו רחל. האישה האהובה זועקת בייאושה בפרק ל' פסוק א': "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִי בָּנִים, וְאִם אֵין מֵתָה אֲנֹכִי". אל מול מצוקה קשה של רחל, מצוקה הזועקת לפרי בטן, קשה לקבל תשובה נרגזת ונרגנת של יעקב, העונה לרעייתו בחוסר סבלנות מרובה מתוך כעס: "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל" צפיתי להתבטאות רווית רגישות לנוכח מצוקתה של אישה שעולמה נחרב עליה. במקום התשובה הנרגזת "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", הייתי מצפה לתשובה מנחמת ומחבקת, לעידוד כמו שהעניק אלקנה לחנה האהובה, שהייתה באותו מצב "כִּי סָגַר ה' בַּעַד רַחֲמָהּ". נכבשתי בתשובתו המנחמת של אלקנה, המבקש מחנה, רעייתו האהובה, "לָמָּה תִּבְכִּי וְלָמָּה לֹא תֹּאכְלִי... אֲנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׁרָה בָּנִים". (שמואל א', פרק א', פסוק ח'). אלו חלק מהשאלות שבקשתי לשאול את יעקב, דמות אהובה עלי, בקוראי את הפרשה המסיימת את חייו. הפרשה נושאת את השם "וַיְחִי" - רוחו של יעקב חיה בתוכי, גם שנותר הדיאלוג הכואב עם מה שקשה לי לקבל.