הטחו עיני הרואים מראות? הנאטמו אוזני השומעים משמוע? הנאלמו פיות המדברים מדבר? ההסתלקה התבונה, הנעלם הצדק הבסיסי, ההתאדתה היושרה, הנגוזה השפיות? לית מאן דפליג כי מערכת המשפט על שלוחותיה, זרועותיה, חייבת תיקון יסודי, משמעותי, בכל הרבדים, בכל התחומים. מימין, משמאל ומהמרכז סבורים כי תיקון הוא חובת השעה. הדיון הוא על הדרך ועל המידתיות. העוצמה שצברה מערכת המשפט בישראל, כעובדה, אין לה אח ורע בעולם, עוצמה המוכיחה חדשים לבקרים את הסכנה הגדולה הטמונה בריכוז הכוח. מדינה מתוקנת חפצת חיים, חייבת בית משפט חופשי, נטול אינטרסים, חף מפוזיציה, בית משפט שאינו שלוחה של מפלגה מסוימת, אוכלוסייה מסוימת. בית משפט של העם, והעם במקרה הזה, נכון וראוי להזכיר, הוא לא קומץ אליטיסטי, מורם מעם, אדוני הארץ. העם הוא העם. ולאחר שכתבנו את הברור מאליו מתעצמת, ביתר שאת וביתר עוז התהייה היאך אנשים הנחזים בעיני עצמם כבעלי מוסר ויושרה, צדק וחירות מאפשרים למציאות הנוכחית להתקיים? היאך לא קם צדיק אחד בסדום? היאך לא קמה צדקת אחת בעמורה, ומוחה כנגד העוולות הנוראיות המתרחשות בכל יום, לעיתים פעמיים ביום, לנגד עינינו? היאך צד אחד חש מודר, שקוף וכמי שאין לו חלק ונחלה במערכת המשפט, ואילו הצד השני, מעבר למתרס, בטוח כי מערכת המשפט היא ירושה לו מאבותיו? היאך, אל מול היכל הצדק ניצבים מאזני הצדק והם נדמים כל כך מעוותים. מילים כמו שיווין בפני הדין התעוותו לחלוטין ואת מקומן תפסו המילים אכיפה בררנית. אכיפה שהיא רשע ופשע. היאך פרצופה היפה של המדינה אינו ניבט מפרצופי שופטי בית המשפט העליון, אשר קלסתר פניהם דומה, מחשבותיהם שוות, פסיקותיהם שוות, ואין בנמצא אפילו סכין אחת שתתחדד בירך חברתה. היאך הומצאו חוקים, לשעתם, עוקמו חוקים, בוטלו חוקי יסוד, הומצאו חוקי יסוד ומערכת המשפט הישראלית הפכה בשנים האחרונות למשל ושנינה בדמוקרטיות בעולם? היאך הפך בית המשפט העליון לחממה סלקטיבית במתן גזרי דין והכרעות משפטיות. היאך הפכו חלק משופטיו רחמנים על אכזרים ואכזרים על רחמנים. היאך איבדו את הדרך? היאך מתעוררים בכל בוקר שופטי עליון בעבר ובהווה, נשיאי בית משפט בעבר ובהווה ומביטים לתוככי מצפנם, המצפן שאיבד את הדרך, המצפן שהתקלקל ולא נמצא הילד הקטן שיצביע בידו וילחש להם, המערכת חייבת תיקון. הדעת אינה יכולה להבין את המציאות בה אנו חיים, מציאות בה לאור יקרא חושך, לטהור טמא, ללבן שחור, למותר אסור. האם ימצא הצדיק, האם תימצא הצדקת אשר יעזו לחשוף את הידוע, להסיר את כסות העוולה, את מסכת החרפה מעל מי שהיו אמורים להיות פנסאי הדור, ההורים ותומים? מי יגול עפר מעיניך משה לנדוי, כבוד נשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל, נשיא הרכב בית הדין שגזר את דינו של צורר היהודים, אדולף אייכמן, עמד בראשי ועדות והיה סמן הממלכתיות אשר בימי כהונתו עלה האמון הציבורי במערכת המשפט. הנשיא, לנדוי, אשר התבטא כי הוא חרד לגורל המדינה בשל האקטיביזם השיפוטי, צפה, כנביא בשער, את התנגשות הרשויות ואת תהליך ירידת קרנה של הרשות השופטת. בראיון, לפני 22 לעיתונאי ארי שביט, אמר, "אני באמת חרד לעתיד הנכון של מערכת המשפט... התהליך הזה חותר תחת אושיותיה של הרשות השופטת", ניבא וידע מה ניבא. האם ימצא "משה לנדוי" שיעמוד מול המתחולל במערכת המשפט הנמצאת באחד מרגעי השפל שלה, מערכת שהפכה בעיני חלקים נרחבים מאוד בעם ממשפט למשפח?