בימים אלו שאנחנו ממסגרים כל יום חיים יפים במודעת אבל שחורה וכמהים לשלום נמצא ביטוי לכמיהתנו בהפטרה לפרשת "וַיִּגַּשׁ", שהיא מספר יחזקאל פרק ל"ז מפסוק ט"ו עד פסוק כ"ח. לי חשוב לקרוא את ההפטרה מפסוק א', בו נפגוש את הנביא יחזקא "בְּתוֹך בִּקְעָה וְהִיא מְלֵאַת עֲצָמוֹת". לצערנו,
העצמות בבקעה הן יבשות ונטולות חיים. זה עם ישראל, שאסון גלות ממלכת ישראל וממלכת יהודה פקד אותו. זהו עם של עצמות יבשות - שחש חוסר תקווה, שאי פעם יזכה לחדש את חייו הלאומיים בארצו מכורתו.
בפסוק ב' ההדגשה היא כבר בשאלת הנביא "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶה?". תשובה מרגיעה ניתנת בהמשך החזון של העצמות היבשות, כפי שבא לידי ביטוי בפסוקים ה' - ו': "...הִנֵּה אֲִני מֵבִיא בָּכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים, וְהֶעֱלֵיתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׁר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָּכֶם רוּחַ...". רוח חיים, המאפשרת לבנות מחדש חיים לאומיים שנהרסו.
בקוראנו את פסוק י"א, העצמות היבשות האלה הן
"כָּל בֵּית יִשְׁרָאֵל הֵמָּה", שחשים ייאוש ונותנים ביטוי לכך -
"אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ." עם תחושות ייאוש אלו התמודד 70 שנה טרם קום מדינת ישראל המשורר נפתלי הרץ אימבר שכתב:
"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ."
הנביא יחזקאל ניצב מול ייאוש וחוסר תקווה של אומה, שחשה תחושת עצמות יבשות, "אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ" לאחר חורבן הבית הלאומי. גם המשורר נפתלי הרץ אימבר ניצב מול ייאוש וחוסר תקווה של אותה אומה כאלפיים שנה אחרי חורבן הבית הלאומי השני. שניהם מבקשים להביא רוח חיים - "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָּכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". (שם, פסוק ה') . נפתלי הרץ אימבר התמודד עם תחושת "אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ" בתשובה, שהפכה לביטוי מרכזי בהמנון שלנו - "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ...".
במציאות בה נמצאת החברה הישראלית, כשגלי אלימות מילולית רוויית שנאות שוטפים את דיוני הכנסת שלנו ומשתוללים ברחובותינו, יש משמעות מיוחדת לפסוקים הראשונים בהפטרה השבוע: "...קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה...וְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו יִשְרָאֵל וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד לְאֶחָד -
לְעֵץ אֶחָד". (פס' ט"ו-י"ח) עץ אחד הזועק לקבור את ביטויי האלימות המילולית, שלמרבה הצער פוקדים אותנו היום.
אחדותו וחוסנו של העץ האחד הם לקח האסון, שפקד אותנו בפילוג המכאיב ביו שני העצים בשנת 930 לפני הספירה - עץ ממלכת ישראל, שנחרבה על-ידי אשור, מעצמה שהגלתה בימי המלך האשורי סרגון את תושבי ממלכת ישראל בשנת 720 לפני הספירה. עץ ממלכת יהודה, שנחרבה על-ידי בבל, מעצמה שהגלתה בימי המלך הבבלי נבוכדנצר את תושבי ממלכת יהודה בשנת 586 לפני הספירה.
חזון שני העצים של הנביא יחזקאל, המתאחדים לעץ אחד הוא על-רקע הייאוש של עמנו על כל פלגיו ביושבו על נהרות בבל, שם ישב ובכה את כאב זיכרון ציון היפה, שנחרבה בידי חיילות נבוזראדן, שר ההרס והחורבן של נבוכדנצר.
חזון שני העצים שהיו לעץ אחד, חייב להיות מתורגם במציאות חיינו במדינת ישראל, שלמרבה הכאב היא חברה מפולגת, שתמיר את דפוסי האלימות המילולית לשיח מכבד. בשנת 1010 לפני הספירה קמה ממלכת ישראל המאוחדת. אחרי 80 שנות אחדות בימי דוד ושלמה בשנת 930 לפני הספירה, רחבעם בן שלמה הוא מלך יהודה וירבעם בן נבט הוא מלך ישראל.
שתי הממלכות - שני העצים - העולים על שרטון האיבה והשנאה חסרת המעצורים.
מי ייתן וחזון שני העצים בהפטרת השבוע, חזון שהושמע במאה הששית לפני הספירה טרם חזרת עם ישראל מנהרות בבל, שם ישבו וגם בכו עד שעלו לבנות את הבית הלאומי השני, יקבל את תרגומו בחיי היום-יום בישראל של שנת 2024 מי ייתן והתרגום יהיה לשני עצים ההופכים לעץ אחד חסון, בו יתנהל שיח מכבד, ייעקרו ממציאות חייו כל ביטויי השנאה, ייעקרו מהוויית צמיחתו המרקיעה של העץ האחד.
נלמד מהניסיון ההיסטורי ובל נצעד בדרך המובילה לשני עצים עוינים - "וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גּוֹיִים וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת". (יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק כ"ב)