ב-7 באוקטובר 2023 נרצחו יותר יהודים ביום אחד מאשר אי-פעם מאז השואה. העובדה שזה קרה במדינה שקמה מיד לאחר השואה כדי להבטיח מקום מקלט ליהודים, רק חידדה את הזוועה. אבל האם ניתן לדבר על 7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל והשואה בנשימה אחת? על חמאס והנאצים? על יחיא סינוואר ואדולף היטלר?
השאלה הזאת מטרידה אותי כחוקר שואה, וכמו בהרבה מקרים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה - אין לה מענה חד-משמעי, אין לה "פתרון בית ספר" ברור ומוסכם. היא גם מכניסה אותנו לוויכוח בן עשרות שנים בנוגע לייחודיותה של השואה, אפילו בנוגע לשימוש במילה "שואה" שלא בהקשר לרצח העם היהודי בידי הנאצים. האם הייתה שואת העם הארמני? האם רצח העם ביוגוסלביה היה שואה של העם הבוסני? האם שבטי הטוטסי עברו שואה ברואנדה? אם נשתמש יותר במילה "שואה", האם נגמד את שנעשה לעמנו? ואם לא - האם לא נתנכר למה שנעשה לעמים אחרים, ונהפוך לסוג של עומדים מן הצד? גם כאן, אין תשובות חד-משמעיות.
שאלת ההשוואה בין המלחמה הנוכחית לבין השואה שבה והתחדדה כאשר נראו (8.2.25) אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן-עמי בשובם ממנהרות חמאס. מי שנזכר בתמונות של משוחררי המחנות הנאציים, בדיוק לפני 80 שנה, לא טעה. ההקשר האסוציאטיבי הזה אומר הכל. אך מה במבט רחב יותר?
דומני שהתשובה היא בשני מישורים. הראשון הוא המעשים של אויבינו. חמאס שואף להשמיד את מדינת ישראל; הנאצים שאפו להשמיד את העם היהודי. הנאצים יכלו לרצוח 6 מיליון יהודים, כי הם שלטו במשך 12 שנים על רוב אירופה; לחמאס פשוט אין יכולת לממש את רצונו. כמו הנאצים, חמאס מתעלל ביהודים לשם התעללות ולא משום סיבה אחרת. הנאצים ניסו להסתיר את מעשיהם; חמאס גאה בהם. חוקי הגזע הנאציים אסרו לאנוס יהודיות; מה עשה חמאס אנחנו יודעים. כך שמבחינת השאיפות וחלק מהמעשים בפועל, חמאס דומה לנאצים ואף גרוע מהם.
אך אין להתעלם מן ההבדלים העצומים. חמאס לא יוכל לעולם לרצוח שליש מהעם היהודי. לא יהיו אצלו מחנות ריכוז ומחנות השמדה. לא רק משום שהוא איננו מעצמה צבאית כמו גרמניה הנאצית, אלא בגלל המישור השני: קיומה של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר היה דמיון מזעזע לשואה; ב-8 באוקטובר הוצג ההבדל המכריע. העם היהודי, המדינה היהודית, השיבו מלחמה שערה וכתשו עד דק את מי שקם להורגם. הפושעים, הראשיים והזוטרים כאחד, חוסלו או נלכדו ברובם המכריע.
אין זה אומר שניצחנו את חמאס. הוא לא נכנע ללא תנאי וגם לא ייכנע ללא תנאי. ההתמכרות שלנו לרעיון "הריביירה של עזה" עלולה אף להוביל לכך שהוא ישרוד בשלטון. לא תהיה דה-חמאסיפיקציה של עזה בדומה לדה-נאציפיקציה של גרמניה (שגם בה יורשי הנאצים מרימים ראש). אם כבר, אנחנו עלולים לקבל מישהו עוד יותר גרוע במקומו, הן בעזה והן ביהודה ושומרון, ודאי אם נמשיך להתעקש שלא להציע שום חלופה ממשית ומעשית.