תורת הביטחון של ישראל התבססה מאז הקמתה על עקרון העברת המלחמה לשטח האויב, וזאת מיד עם פרוץ הקרבות, כדי שיישובים לאורך הגבול לא ייפגעו, וכדי למנוע מן האויב לנהל נגדנו מלחמת התשה. החשיבה הייתה שאת האויב יש להכריע נקודתית, ובמהירות, משום שהכרעה כוללת של מדינות ערב נחשבה על-ידי בן-גוריון לבלתי אפשרית. כפי שישראל למדה זאת על בשרה במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת חַרְבות ברזל, למדנו שאפילו ארגון טרור קטן כמו החמאס צה"ל מתקשה להכריע. בן-גוריון גם האמין שישראל תתקשה מאוד, בגלל משאביה המוגבלים, ועקב היות צה"ל ברובו צבא מילואים, לנהל מלחמות ארוכות ואינטנסיביות, כפי שארה"ב ורוסיה מסוגלות. עד כאן הכל נכון, הבעיה היא שאחרי מלחמת ששת הימים לא שינה צה"ל את תפיסות הלחימה שלו, למרות שהנתונים האסטרטגיים השתנו לחלוטין. צה"ל התבסס באופן מוחלט על העברת המלחמה לשטח האויב, והזניח לחלוטין את פיתוח תפיסת ההגנה. על רדידות מחשבתית זאת של שר הביטחון משה דיין, ושל הרמטכ"לים, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ופקודיהם ועוזריהם במטה הכללי ובמשרד הביטחון עד היום, שילמנו מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים. אם להעביר את המלחמה לשטח האויב ואם האויב העיקרי היה אז מצרים, היה צורך לצלוח את תעלת סואץ, ולישראל לא היו אמצעי צליחה. נשק הגנתי, לכאורה, כמו טנקים ומטוסים, יכלה ישראל לרכוש. לעומת זאת גשרים לצליחת מכשולי מים, שהם בעלי משמעות התקפית, שום מדינה לא מכרה לנו, גם לא "ידידתנו הטובה" ארה"ב. צה"ל התחכם ורכש באנגליה דוברות, המשמשות בנמלים לצרכים אזרחיים, והכשיר אותן לצרכים צבאיים. הדוברות לא סיפקו את "חכמי" צה"ל, כי הקמת גשר דוברות היא פעולה מסובכת וממושכת, ומפקדיו היו מעוניָנים בגשרי סער. הפתרון נמצא... במחסן הגרוטאות של נאט"ו, כלי אמפיבי בשם תמסח. תמסח תוכנן במקור ככלי רכב אמפיבי לצליחת נהרות. הוא פותח עבור נאט"ו על-ידי הגנרל הצרפתי ז'אן ז'ילואה, ויוצר על-ידי חברה גרמנית. לאחר שצבאות נאט"ו התאמנו תקופה ארוכה באותם כלים, הם עברו לכלים משוכללים יותר, ואת התמסחים המיושנים השליכו לפח. הרווח היה כולו שלנו, וזאת למרות המצב הגרוע של אותן גרוטאות. אלוף-משנה (בדימוס) משה לשם פיקד במלחמת ששת הימים על פלוגת הנדסה של גדוד 603. ב-1971 הקים צה"ל את גדוד התמסחים והוא מונה למפקדו הראשון. לשם: "מדובר בג'נק תת-תת תחזוקה. החיילים האמריקנים ריסקו את הכלים. זה היה כלי אמפיבי מסובך מאוד, מעל גודל של אוטובוס, יושב על ארבעה גלגלים גדולים. הוא נסע כמו ברווז. קנינו מעל שִשים חתיכות. מפעל "מרכבים" לייצור אוטובוסים שיקם אותם בקניבליזציה. התחלנו מאפס. הכלים פורקו לחלוטין. את המנועים שלחו לשיפוץ בארץ, ואת הגוף ניקו והרכיבו מהתחלה. בתמסחים היו מערכות הידראוליות וחשמליות-אלקטרוניות, שסיבכו את החיים. הקמנו מחנה סודי במפרץ אמנון, מתחת לרכס כורזים בכינרת, והתחלנו להתאמן".¹

במלחמת ההתשה, שאחרי מלחמת ששת הימים, פיקד יגאל יניב על פלוגת הנדסה שבנתה את המעוזים בקו בר-לב. לדבריו: "האלוף ישראל טל פיקח על הבנייה. הרעיון היה שהקירות יהיו עבים, ודרך החלונות אפשר יהיה לראות איפה המצרים ולירות עליהם, אם הם יתחילו לתקוף כפי שתקפו במלחמת יום הכיפורים. אבל לאחר סיום בניית הקו התברר שאחרי ירי הכדור השלישי, החדר מתמלא עשן ולא רואים כלום. כשבנו לא חשבו על אוורור והעשן חנק את החיילים. לאחר שהמחדל הזה התגלה, שמרו אותו בסוד כמוס כדי להסתיר את הבושה ואת הבזבוז האדיר של הכסף, וקיווּ שאם המצרים יתקפו, אז ארטילריה וטנקים מאחור יבלמו את המצרים. המעוזים ישמשו רק לתצפיות. השחיתות חגגה שם: קבלנים הגישו חשבונות על 27 שעות עבודה ביממה, של כלים כבדים. מדובר בסכומי כסף עצומים". אי אפשר לקרוא היום את דבריו מבלי להיזכר בסיפור הגדר "המתוחכמת" שהפרידה בין רצועת עזה ליישובים בעוטף עזה. גם היא עלתה מיליארדים, וגם היא לא עשתה כלום. שאלה: מדוע הסכים צה"ל לשלם עבור חשבוניות מופרכות כאלה? "כי רצו לסיים מהר את בניית הקו. אבל התברר שהמהירות מן השטן". אחרי בניית קו בר-לב מונה יניב לקצין המבצעים של חיל הנדסה ועסק בפיתוח גשרים. לדבריו: "האלוף ישראל טל ואלוף-משנה דוד לסקוב החלו לפתח את גשר הגלילים. טל החליט אז להעביר את תקציבי שיפוץ התמסחים לפיתוח גשר הגלילים. הרעיון היה שבמלחמה הבאה צה"ל יצלח את תעלת סואץ בגשרי-סער גליליים, תוך זמן קצר מאוד, ובגשרי דוברות שיורכבו לאחר מכן. עשרים התמסחים ששופצו והיו כלי צליחת-סער אמיתי, ישמשו למעבָר תעלות מים ממערב לתעלת סואץ". לפי יניב, בחיל הנדסה נפוצה רכילות שסגן הרמטכ"ל, ישראל טל, ביקש בהתחלה לסלק את התמסחים מצה"ל ולהפוך אותם לגרוטאות, אבל מכיוָן שהיה מעוניָן לקבל את פרס ביטחון ישראל עבור פיתוח גשר הגלילים שלא הושלם, הוא עשה 'דיל' עם חיל הנדסה שהחַיִל ימליץ להעניק לו את הפרס, והוא יקצה מימון להחזקת עשרים התמסחים. אני מטבעי לא אוהב לדון ברכילויות אבל רק נעיר שכקמב"ץ חיל הנדסה היו ליניב מקורות מידע מעולים. באפריל 1973 מונה יניב למפקד גדוד התמסחים 634. לרשותו עמד גרעין סדיר קטן, שלא היה די בו להפעיל את התמסחים במלחמה. בכוננות "כחול לבן" לקראת מלחמה, שצפויה הייתה לפרוץ במאי 1973, הוחלט להקצות לגדוד אנשי מילואים. יניב ראיין אנשי מילואים ובחר במאה מתאימים בעלי כישורים גבוהים. אך כשחלפה הכוננות באוגוסט, הרמטכ"ל אלעזר חזר בו מההחלטה, והגדוד נותר שלדי. כשבועיים לפני פרוץ המלחמה הוצמד הגדוד לתרגיל חטיבת השריון 188 של רמת הגולן. התרגיל הסתיים לפי יניב ב"בריחת" הסורים, והוא ופקודיו נשלחו לנופש בעכו לנוח מתרגיל הבלוף. ביום חמישי 4 באוקטובר 1973 נסע יניב לביתו ביישוב בית ינאי, לבקר את אשתו שהייתה בימי הריונה האחרונים.

סיפר יניב: "בחצות, שבין חמישי לשישי, קיבלתי טלפון מ'הבור' במטכ"ל. למרות שכבר הייתי חמישה חודשים בתפקיד מג"ד 634, נשארתי רשום ב'בור' כקמב"ץ חיל הנדסה. ללמדך על הברדק בצה"ל. הודיעו לי על ביטול חופשות כללי. לא התווכחתי. קיבלתי את ההודעה. הודעתי זאת לקמב"ץ ה'אמיתי', וגם הודעתי לגדוד בעכו. הוריתי כי בבוקר לא ייסעו מהנופש הביתה, כפי שתוכנן, אלא יחזרו לבסיס שלנו בכינרת. אולם הסקרנות אחזה בי. החלטתי לנסוע ל'בור' בקריה. יצאתי מההנחה כי אם אני רשום עדיין כקמב"ץ, בוודאי יתנו לי להיכנס ל'בור' וללמוד מדוע יש ביטול חופשות כזה. נכנסתי ל"בור" בשעה 1 בלילה, אור ליום שישי. משיחות עם חברַי שם מהתקופה שהייתי קמב"ץ חֵילי הבנתי – למעלה מ-24 שעות לפני שראש המוסד צבי זמיר טילפן מלונדון להודיע שהסוכן מרואן אשרף מסר לו שתפרוץ מלחמה – כי עומדת לפרוץ מלחמה כבר באותו יום או למחרת בשבת". – מכאן שאין מדובר כלל בהפתעה כפי שמקובל לחשוב מאז? "בוודאי שלא! כמו-כן הבַנּו שניתנה הוראה שלא לגייס מילואים, וכי צה"ל לא יבצע התקפה מקדימה, אלא שיש לחכות שאנחנו נקבל מכה, כדי להצדיק את עצמנו על גיוס מילואים, בפני כל העולם, בייחוד בפני ארה"ב.² "בארבע בבוקר, יום שישי, ערב יום כיפור השחור, נסעתי מה'בור' לכינרת והרהרתי במצב. הייתי בהתלבטות: מצד אחד, אסור לגייס מילואים. אבל מצד שני, אם תפרוץ מלחמה, אנשי המילואים המיועדים לגדודי, ייקראו ליחידות-האם שלהם, והגדוד יישאר ללא יכולת הפעלת הכלים. אם אבקש אישור גיוס חריג לגייסם, יש להניח כי לא אקבלו. החלטתי לגייס את האנשים ללא אישור, ללא צו 8, בקריאה שקטה, על-ידי משלוח כלי רכב מהגדוד".³ – אם כך, מדובר בהפרת פקודה בעלת משמעות אסטרטגית!... "אסטרטגיה לא עניינה אותי אז. הבנתי כי אני עובר בזאת על ההוראות המפורשות של הרמטכ"ל, וכי אני עשוי לשלם על כך, אולם זה נראה לי הצעד הנכון לעשות, ולקחתי את הסיכון שאֵענש. ואכן נענשתי. הגיוס התבצע כהלכה. ללא צו 8 הזעקתי מהבתים את המיועדים לצוותי התמסח, למרות שעדיין לא הייתה להם כל הכשרה, וכן השלמת אנשי מפקדה ורפואה. מיד התחלנו באימוני הכשרת הצוותים. גייסתי כמאה איש. בלעדיהם לא ניתן היה לבצע את הצליחה בתמסחים".

"ביום שני, לאחר שנכנסנו לשִגרת אימוני הכשרת אנשי המילואים, טִלפן אלי קצין הנדסה ראשי, תת-אלוף יצחק בן דב, והורה לי לרדת עם התמסחים לתעלה, לקראת צליחה עתידית. עניתי כי כבר גייסתי מילואים, מבלי לפרט איך ומתי, וכי ניתן יהיה לרדת לסיני כאשר יגיעו מובילים להעברת התמסחים. הוא גער בי: 'המובילים עסוקים, הם דרושים בעדיפות להובלת טנקים לחזית', וכי עלי לרדת על גלגלי התמסח בנסיעה. "התמסחים שיצאו זה מקרוב משיקום לא היו בכשירות לנסיעה כזו ממושכת. הם בקושי עמדו במטלות היום-יום של נסיעות קצרות ואימוני שַיִט קצרים. הם נזקקו לטיפול צמוד של תיקונים ושיפורים. בנסיעה כזאת כולם היו קורסים כבר בבאר-שבע. על כן עניתי כי התמסחים לא מסוגלים לרדת על גלגלים עד לסיני. בן דב לא היה מוכן לקבל תשובה זו. הוא איים עלי כי אם לא אציית הוא ידיח אותי מתפקידי כמג"ד, עניתי כי הוא יכול לעשות כמיטב הבנתו, אבל גם אני אעשה על-פי הבנתי, ולא אתן הוראה לרדת על גלגלים. הוא אכן עשה צעדים להדיח אותי, אבל מפקדיו במטכ"ל שהבינו כי הוא טועה, מנעו זאת. למחרת קיבלתי הודעה כי ייעשה מאמץ לאתֵר מובילים לתמסחים". – אולי קצין הנדסה ראשי התחיל להבין שמערך הצליחה שהוא פיקד עליו הגיע בלתי מוכן למלחמה? "רבים הבינו זאת אז, אך פחדו לדבֵּר וקיווּ שהכול איכשהו יסתדר. האימונים להכשרת צוותי המילואים נמשכו בקצב מואץ. במקביל, קיבלנו ידיעות ודיווחים מהנעשה בגולן ובסיני. היות שהיו בידינו תדרי חטיבה 188 מהתרגיל בו השתתפנו ימים אחדים קודם לכן, ידענו כי החטיבה במצב קשה. קבוצה של קצינים ומש"קים מהגדוד התארגנה במטרה לעלות לרמה, להצטרף ללחימה. לכאורה זה מעשה חיובי המעיד על איכותם, אולם הם רצו 'לגנוב' את הזחל"ם היחיד שהיה לנו, והם עצמם היו דרושים לגדוד כמפעילי תמסח. השתדלתי כמיטב יכולתי להשאיר את הרצון שלהם להשתתף בלחימה, אולם לשכנע אותם כי מקומם בגדוד ולא ברמת הגולן. אני שמח שהצלחתי".

"כאשר הגיעו המובילים, ארגנתי את הגדוד בשיירות, על-פי סוגי כלי הרכב ומהירות הנסיעה. הוריתי לכולם להיפגש ברפידים. את סגני, עמיקם דורון, מיניתי למפקד שיירת התמסחים. אני יצאתי בג'יפ ועברתי במפקדת קצין הנדסה ראשי, לקבלת עידכונים אחרונים. שם פגשתי את הסמג"ד הקודם, ארנון גולן, שחזר מהשתלמות בגרמניה, בצליחה אמפיבית, והמתין לראות היכן יוכל להשתלב בצליחה. ארנון התנדב להצטרף לגדוד. שמחתי על כך, והחלטתי למַנותו כסמג"ד וקיבלתי לכך אישור. "למחרת, הגיעו לרפידים כל כלי הרכב, למעט שיירת התמסחים. למרות מגבלות השימוש בקשר, קראתי לדורון ברשת הגדודית ושאלתי למיקומו. התשובה הנבוכה הייתה 'אני בנח"ל-ים'. 'תסתובב, תחזור לאל עריש ותגיע לרפידים', הוריתי לו. הוא השיב: 'המ"צ לא נותן לי'. אני צריך אישור לחזור. ממש כעסתי. המובילים דרושים להובלת טנקים, וכאן אנחנו מחזיקים בהם ללא הצדקה. יצאתי עם הג'יפ מרפידים לנח"ל-ים. הכבישים היו עמוסים וסתומים וחלק גדול מהדרך נעתי בדיונות. כאשר חָבַרתי לתמסחים בנח"ל-ים, סובבתי את השיירה, הוריתי למחסום המשטרה הצבאית לאפשר לעבור, ושלחתי את דורון לדרכו. הפעם הוא הגיע לרפידים כנדרש. שחררנו את המובילים באיחור רב, ללא הצדקה. "ברפידים, לא היה מקור מים להתאמן בשַיִט, אולם ניצלנו את הזמן להמשך אימונים: חיבור מצופים, הפעלת התמסח ביבשה, התגברות על תקלות שונות וכו'. במקביל התנהלו נָהֳלֵי קבוצות פקודות. אני השתתפתי בכל המפגשים, החל מקבוצת פקודת פיקודית ב'דבלה', והמשך באוגדה, וכן בחטיבה. כל זה לקח זמן רב, הן בהשתתפות, והן בנסיעות בין המפגשים. באותו הזמן ארנון ניהל את חיי השגרה ואת מהלך האימונים, והוא עשה את זה בהצלחה מרובה".

"לכל אורך קבוצות הפקודות יצאו המפקדים הבכירים מההנחה כי לאחר צליחת החי"ר בסירות הגומי, יגיע גשר הגלילים – הכוכב שבגינו כבר הוענק למפַתחיו פרס ביטחון ישראל – ויאפשר מעבר בטוח. ציוד הדוברות (ה"יוניפלוט") יגיע מיד לאחר הגלילים, ואילו גדוד התמסחים יהווה עתודה. התמסחים יופעלו בתעלת סואץ רק במקרה שתהיה תקלה גדולה, לא סבירה. הייתה הנחה כי התמסחים מאוד פגיעים, אינם אמינים מבחינה טכנית, ואולי לא יגיעו בכלל לתעלה". – מכאן שהפיקוד הבכיר בפיקוד הדרום, חיים בר-לב, שמואל גורודיש ואריאל שרון, היו מנותקים מן המציאות? "כך זה היה. כולם סמכו על טליק, וסגן הרמטכ"ל אִכזב. בליל הצליחה, שמעתי כי סירות הגומי צלחו, רשת הקשר הייתה עמוסה בדיווחים וקריאות שונות. בגלל הזלזול בנו הִקצו לנו מכשירי קשר נחותים. לא יכולנו להוציא תשדורת, אלא בתוך הרשת הגדודית שלנו, אולם שמענו את כל המתרחש. לאחר זמן קצר שמעתי כי גשר הגלילים נשבר וכי עובדים לתקנו. הבנתי שתיקון כזה ייקח שעות. לא עבר זמן רב ושמעתי את מפקד חטיבת הטנקים, אל"ם חיים ארז, מורה לטנקים שלו, שגררו דוברות, להתנתק ממשימת הגרירה ולהצטרף אליו ללחימה. פירושו של מהלך זה היה ברור. גדוד התמסח עבר ממצב של עתודה למצב של 'צריך להתקדם' לביצוע הצליחה. לא קיבלתי שום פקודה מפורשת, שהרי איש לא חשב שהתמסחים מסוגלים לבצע את המלאכה. אולם הוריתי להתקדם לכיוון התעלה". "הצירים היו סתומים. כלי רכב מִנהלתיים חנו על הכביש, ומשאיות עם ציוד, אוטובוסים, מכליות וכו'. הרבה כלי רכב היו ללא נהגים. הנהגים התרחקו מהכביש מחשש להיפגע מהפגזות. החלטתי להתקדם בכל מחיר. שלחתי את דורון עם קומנדקר ותמסח, לנסות לאתֵר ציר מעבָר בשולי הכביש. משלא מצא נתיב כזה, הפעלתי את 2 טנקי הדחפור שסופחו לגדוד, כדי להזיז את כלי הרכב שחסמו את המעבר. זו הייתה פעולה אלימה קשה, גרמה נזק רב לכלי הרכב. אולם חשבתי לעצמי כי לאחר גיוס מילואים ללא אישור, לאחר סֵרוב לרדת ללא מובילים, לאחר החזקת המובילים כיממה מעֵבר למוקצב ללא הצדקה, הנזק לכלי הרכב הוא כבר זניח. אחרי המלחמה ננזפתי גם על כך".

"תוך זמן קצר פיניתי מעבָר, והגדוד נע קדימה. ברשת הקשר שמעתי את אריאל שרון שואל שוב ושוב, היכן התמסחים. לא יכולנו לענות, כי רשת הקשר הפרימיטיבית שקיבלנו נחסמה בגלל עומס רשתות השריון. תוך ההתקדמות, זיהיתי את הנגמ"ש של שרון. קראתי לקמב"ץ שמוליק שכטר שיצטרף אלי, ורצנו לנגמ"ש. אי-אפשר היה להיכנס אליו כי הוא היה עמוס בעיתונאים עד אפס מקום". – זיהית מישהו? "את אורי דן. עליתי מהצד לסיפון הנגמ"ש. טפחתי על קסדתו של שרון, ואמרתי לו: 'אני התמסחים' וכי ניתן להתקדם. הוא הורה לי להישאר אִתו, על סיפון הנגמ"ש, ונתן לי את קסדתו בכדי שאורֶה לגדוד לנוע בעקבותינו. במקביל להוראה בקשר, חזר שמוליק הקמב"ץ לזחל"מי הגדוד, דיווח לסמג"ד ארנון כי אני נשארתי עם האלוף. ההוראה נתקבלה, והגדוד החל לנוע בעקבות מִפקדת מפקד האוגדה. את הקילומטרים האחרונים לתעלה נסעתי כאשר אני נאחז באנטנות הנגמ"ש של מפקד האוגדה". – איך היה שרון? "שרון שלט בכוחות ותִפקד מצוין. במהלך ההתקדמות ספגנו פה ושם הפגזות קלות. חלק מהתאג"ד שלנו נפגע, אולם לא היו פגיעות בגוף או בנפש. התמסחים 'הפגיעים' הגיעו ללא פֶּגע. כמעט. כי ממש לפני שהגענו לחצר, דורון שוב טעה בדרך ונכנס למוצב נטוש עם חלק מהתמסחים. למזלו, לא היה שם אויב ולא פגעו בו. הוא הצליח להתעשת, לחזור ולחבור לכוח העיקרי. "כאשר הגענו ל'חצר', עדיין באפלת הליל, היו הצנחנים מעֵבר לתעלה. שרר שקט מסביב. אולם היה חשש כי יש מצרים בסביבה וכי יירו עלינו. על כן הוריתי להתחיל לפרוץ מעבָר בסוללה, באמצעות טנק הדחפור. העבודה התקדמה באִטיות ובמקביל נוכחנו כי אין איום אויב. על כן החלפתי את הטנק בטרקטור 980. את הטרקטור הפעיל עודד, בוגר בית ספר 'נעורים'. הוא התקדם לאט בפריצת המעבר. אחד מאנשי מפקדת האוגדה ביקש להחליף אותו. הוא הציג עצמו כמפעיל טרקטור במחצבות כפר גלעדי. החילופין בוצעו, ואמנם הטרקטוריסט התגלה כמעולה. תוך זמן קצר נפתחה הפִּרצה והכלים החלו לגלוש למים ולהתחבר. עם אור ראשון שלחתי את דורון לגדה הרחוקה לאתֵר מקום מתאים לפריקת הכלים. התחלנו להעמיס טנקים ולהעבירם לגדה הרחוקה. הצליחה התקדמה ללא בעיות ויכולנו להעביר מספר רב של כלים. אולם במטכ"ל היה חשש להעביר מספר רב של טנקים, לפני שיוקם מעבר קבוע. על כן ניתנה הוראה להפסיק את העברת הטנקים. העברנו ברצף רק כ-20 טנקים ולאחר מכן היה תִגבור מועט, פרטני, של כלים נוספים. "במקביל איתרו המצרים את הצליחה והחלו להפגיז אותנו. גם הצנחנים מעֵבר לתעלה החלו להיפגע ופינו פצועים לאחור. הקמנו תאג"ד ב'חצר' שטיפל בפצועים שחזרו לחצר. ה'שוּפֶל' מילא תפקיד חשוב בפינוי. הוא קיבל לתוך הכף את הפצועים שחזרו בסירות הגומי והעבירם בכף לתאג"ד. המפעיל, עודד, שעבד תחת אש ללא מיגון, המשיך ללא חת. הוא קיבל על כך צל"ש. "היות והִכרתי את מבנה החצר והמעוזים מתקופת שֵרותי בתעלה בהתשה, ידעתי היכן נמצא בונקר קרוב. הוריתי למי מהחיילים שלא היה חיוני באותו הזמן להיכנס למחסה בתוך הבונקר. כל מי שהיה צריך לתפקד בחוץ, היה חבוש בקסדה ולבוש באפוד מגן. ללא ספק המזל הטוב היה לצִדנו. אבל צריך לסייע למזל. משמעת מבצעית, הקפדה על כללי ההתנהגות, סייעו לנו והיו לנו מעט פצועים, ואף לא הרוג אחד. "ההפגזה הלכה והתגברה. נפגעה דוברה, ועל-פי הוראתי הספיקה להתקרב לגדה המזרחית לפני ששקעה לגמרי. אולם למרות ההפגזות המשכנו לתפקד. ההנחיות מהפיקוד היו שלא להעביר במלוא היכולת, אולם היכולת והנכונות היו במלואן. אין ספק כי הכוח הראשוני שהעברנו ושפעל בעורף המצרים תרם רבות למהפך בלחימה. לאט-לאט החלו להגיע דוברות ה'יוניפלוט'. נוכחות התמסחים אפשרה לדוברות ה'יוניפלוט' להתחבר לגשר, ללא צורך לתפקד כדוברות תחילה. "הקמנו תאג"ד שריכז אליו את כל הפצועים באזור. חפרנו מחפורת בה מוקם התאג"ד, אולם החפירה הייתה רדודה מאד. לא ניתן להעמיק בגלל מי התהום הגבוהים באזור. הרופא הגדודי, ד"ר עוזי ברוק וצוות החובשים, תִפקדו במסירות וביעילות, למרות מחסור רב בציוד (חלקו נשרף בדרך כשנפגע בהפגזה). ד"ר עוזי ברוק צוין לשבח על תפקודו בתאג"ד. במהלך ההפגזות נפגעה דוברַת תמסח נוספת, אולם הגדוד המשיך לתפקד בצליחה והעביר כלים עד ה-20 בחודש, עד לפינויו מהחצר". "נפצעתי מרסיס שריסק לי את המרפק. טופלתי בתאג"ד הגדודי ולאחר מכן פוניתי לאחור, לבית חולים, ומיניתי את ארנון גולן לממלא מקומי כמג"ד. – האם בתחקירים אחרי המלחמה חשׂפת את כל המחדלים? "דיברתי בקול רפה כדי שלא יכעסו עלי. פחדתי מישראל טל ומאריאל שרון. בן דב חיפש לזיין אותי. לא הבלטתי את האמת. גערו בי על שגייסתי מילואים בלי רשות, על שלא נסעתי עם התמסחים לרפידים על גלגלים, על שפיניתי כלי רכב בלא לחכות שיתנו לי פקודה להתקדם. הייתי אז סגן-אלוף בן 36 ורציתי להתקדם בדרגה ולמשוך את שֵרותי עד גיל הפנסיה (40). מפקדים אמרו בתחקירים דברים שלא היו ולא נבראו!".

מדינת ישראל שורדת שבעים ושש שנים וחצי, למרות המאמצים להשמידה מצד אויבים רבים ועשירים יותר. השרידות המופלאה הזו היא קודם כל בגלל נכונותם של לוחמי קו הדם להקדיש את כל כוח מִרצם, ולעִתים אף את גופם ודמם, כדי לנטרל את האִיומים על המדינה. לעתים קרובות הם משלמים על כך מחיר כבד בחייהם, בנכות בגוף ובנפש, ולכן הם חסרים אחר כך למדינה להמשך מאבקי השרידות שלה בכל התחומים. אבל לא די בכך, כי ללא הפעלה ראויה שלהם בשדות הקרב, דמם נשפך לשָוא. בפרקים הקודמים תֵארתי את מחדלי ההכנות לצלוח את תעלת סואץ על-מנת להכריע את האויב המצרי כשתפרוץ מלחמה. בפרק זה תֵארתי כיצד סגן-אלוף יגאל יניב, שפיקד על גדוד תמסחים, הציל את הקמת ראש הגשר במלחמת יום הכיפורים ואִפשר את המהפך במלחמה. יגאל יניב הצליח במשימתו כי הבין לעומק את המציאות הקשה שאליה נקלע, ובעיקר הבין שמפקדיו הישירים והבכירים אינם מבינים אותה. כדי להצליח במשימתו הוא הפר סדרה של פקודות ואף הודח, אך ההדחה בוטלה כי אחד הבכירים הבין שליניב אין תחליף. אחרי המלחמה, במקום להעיק לו את עיטור הגבורה ולקדמו, הוא ננזף על-ידי מי שגרמו למחדלים, וקידומו הוקפא. אפשר שיחס כפוי-טובה זה של בכירי צה"ל גרם למחלתו הקשה ממנה סבל זמן רב, ולמותו בטרם עת. תפקודו של יניב והיחס אליו מצביעים על חוסר מקצועיות בצה"ל שבאה לידי ביטוי ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת "חרבות ברזל". (גִרסה ראשונה התפרסמה ב"מוסף מעריב" ב-11 באוקטובר 2016). _______________________ בשבוע הבא: אותם ליקויים ואותם תֵרוצים חזרו אחרי 50 שנה; זלזול אמריקני; "גשר הצנע" נמצא ליד קיבוץ זיקים; הופעת יעקב ירושלמי; חוסר מקצועיות בחיל הנדסה; האגו של סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל; פיתוח גשר צליחה במחתרת; רמאות בתרגיל; עדות המהנדס רס"ן אריה יערי; גשר הגלילים – הג'וקר של מלחמה; לא הייתה יכולת גרירה בחולות סיני; "גשר הצנע" הציל את המהפך במלחמה; ב-7 באוקטובר חזרו אותם ליקויים.

1. סדרת ראיונות עם משה לשם. 2. כך היה גם ב-7 באוקטובר 2023 – היה מידע מוקדם, היו התראות, אך לא היו תורת הגנה ומערך הגנה ראויים לשמם בגזרת רצועת עזה והוחלט לא לפעול. (עוד הוכחה אחת נוספת בשורת אֵרועים וכישלונות, שמוכיחים לצערנו שצה"ל לא הפיק שום לקחים מכישלונותיו ממלחמת יום הכיפורים). 3. יוזמה מסוג זה אבדה לרוב מפקדי צה"ל אחרי חמישים שנה.