משנת 1965 אנחנו מציינים, או יותר נכון מציינות, בכל שנה ב-8 למרץ את יום האישה. אותו יום שהתחיל בכלל כיום פוליטי והפך לחלק מהאג'נדה של קידום מעמד האישה וכבר לא בטוח בכלל מה הוא מייצג ואולי כבר אין לו מקום בעולם המתקדם של היום.

אירוע פוליטי סוציאליסטי

יום האישה נחגג לראשונה בשנות השישים של המאה הקודמת במדינות מזרח אירופה ונחשב לחג קומוניסטי ופוליטי. לאחר שמדינות מזרח אירופה התנערו מהקומוניזם, הפך יום האישה למין שילוב של וולנטיינס עם יום האם, יום בו גברים מביעים את אהבתם לנשים. בעשורים האחרונים בעקבות הרוח הכללית שנשבה ועודנה נושבת לכיוון שוויון בין גברים ונשים וארגוני הנשים השונים שקמו, ולא רק במזרח אירופה, הפך היום לציון הצורך של נשים למעמד שווה ואף נקבע על-ידי האו"ם כיום שנועד להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויות הנשים באשר הן.

מה השתנה בשנה האחרונה?

בכל שנה מחדש ניתן לראות את החלוקה הברורה של הפעולות והפעילויות ביום זה - לצד פרסומים של פינוק בדמות איפור, עיצוב ושאר נושאים שכביכול מעניינים נשים ורק נשים, נחשפנו ליותר ויותר אירועים של העצמה נשית, חיזוק פנימי וקריאה לשוויון. וכאן נשאלת השאלה - האם אנחנו, הנשים החזקות והמובילות של 2025, אלה שמכתיבות את האג'נדה ולא רק פועלות בה - האם אנחנו עדיין צריכות יום אחד בשנה שיזכיר לנו שאנחנו חזקות ומובילות? האם אנחנו עדיין צריכות גורמים חיצוניים כדי להרגיש מועצמות? בשנה שעברה רוב הכתבות והמאמרים שפורסמו בנושא טענו בתוקף שעלינו להמשיך לציין מדי שנה את יום האישה בשביל להזכיר לנו שאולי אנחנו שוות עכשיו, אבל לא במאת האחוזים ושהשוויון שלנו עלול להתערער בכל רגע. אז מה השתנה השנה? האם תחושת הערעור עדיין קיימת? המציאות הבלתי נתפסת של ימינו העניקה לנו שנה שלא חלמנו עליה - מכל המובנים. ראינו נשים נלחמות, נאבקות, מובילות קרבות, עומדות בפנים נחושות מול מחבלים, מצילות אנשים אחרים - בלי שיטפחו על השכם שלהן ויוקירו אותן כי הן נשים. ראינו נשים מובילות מאבקים בלי "לראות בעיניים" מדברות, נואמות, קוראות בלי בושה ומקדמות אג'נדות חברתיות, פוליטיות וגם אישיות - בלי לצעוק "אני אישה" אלא פשוט לפעול. נכון, הסטיגמה היא שנשים מדברות הרבה, אבל הן פועלות לא פחות, ואולי לפעמים הרעש הזה הוא דווקא חיובי.

לא צריך להזכיר להן שהן יכולות

הנשים של היום עושות. הן פועלות. הן מקדמות ומתקדמות ולא מחכות שמישהו יקדם אותן או יזכיר להן שיש להן את האפשרות ואת הכוח ובהחלט לא מתכוונות לתת לאף אחד אחד לערער אותן. ונכון, ימים נוספים כגון וולנטיינס ויום האם עדיין מתקיימים ונחגגים וזה נחמד שיש יום תזכורת לאהוב ולכבד אבל ב-2025, ובמיוחד אחרי ה 7.10.23, אין צורך בתזכורת שנתית שאנחנו נשים ואין צורך שירימו לנו מבחוץ. במקום זאת, אנחנו נרים לעצמינו בכל יום מחדש. באחד ממופעי הסטנדאפ של הקומיקאית האמריקנית היהודייה שרה סילברמן היא שואלת בכנות - למה אנחנו כל הזמן טורחים להסביר ולהזכיר לבנות שלנו שהן יכולות לעשות הכל, אם לרגע לא עלה במחשבה שלהן שהן לא יכולות? הן הנשים של מחר, ואם כבר בתור ילדות לא נשים להן תקרות זכוכית - הן לא תצטרכנה לנפץ אותן כשתגדלנה.