מיום ליום יוצאים לאור עוד ועוד מסיפורי 7 באוקטובר ומלחמת 'חרבות ברזל', עדויות אישיות של מי שהיו מעורבים באירועי תקופה קשה זו. כל אחד והאמת שלו. כל אחד וגרסתו על מה פעל או לא פעל באותו יום מר ונמהר, ובימים והחודשים שלאחריו. אלה שעדיין בתפקידם, כמו הרמטכ"ל הרצי הלוי, דמות טרגית במיוחד, מנועים עתה מלהעניק ראיונות על חלקם במחדל ובלחימה. לא כן אלה שכבר אינם בשירות, במיוחד אלה שתפקודם שנוי במחלוקת, כמו יואב גלנט, שר הביטחון בפרוץ מתקפת החמאס.
את האלוף גלנט שמעתי לראשונה במושב מכמורת, כשנאם באזכרה לרעו ופקודו, סא"ל יוסי קורקין ז"ל, איש השייטת שנפל בפעולה בלבנון ב-1997. גלנט, איש עתיר פעילות צבאית, אמיץ לב, דיבר בחום ובכאב על קורקין, ממש בן דמותו בעוז ובגבורה. יש סוברים, כי אלמלא נפל יחד עם עוד 11 לוחמי השייטת, לבטח היה מגיע גבוה מאוד בפיקוד הצה"לי, אולי כמו גלנט עצמו.
שמחתי כשגלנט הודיע על פנייתו לחיים הפוליטיים והצטרפותו לליכוד. בכנסי הפעילים נתקבל בהערצה, בכבוד מלכים, וזאת עוד לפני שנתמנה לשר. בליכוד תמיד ששים על כל גנרל שמצטרף לתנועה. אחר-כך גם מצטערים על ה"סטייה" שלו שמאלה...
לאנשי צבא בכירים לא קל המעבר לחיים הפוליטיים, בלי מדים ועם הרבה כוחנות מסוג שלא הורגלו לה. לגלנט המעבר היה מהיר יחסית. התאים עצמו לחום הפוליטי הרווח בליכוד. כנסים, עממיות, סחבקיות, צ'פחות ולעתים גם - כשזה נוגע להתמודדות פנימית - השמצות וסכינים בגב.
אבל דווקא משבחר בו ראש הממשלה לכהן כשר הביטחון, גלנט הפוליטיקאי חזר לאלמנט הצבאי שבו. משפרצה בהפתעה המלחמה, עטה על עצמו כסות שחורה שהבליטה אותו בשטח. גלנט החל לגלות עצמאות יתר מול ראש הממשלה, תפקד כמו רמטכ"ל-על. איני יודע אם הדבר הכביד על רב-אלוף הרצי הלוי, אבל זה בהחלט הקציף את נתניהו.
כידוע, תפקיד שר הביטחון לייצג את הדרג המדיני מול הדרג הצבאי. גלנט נהג הפוך בעיקר - והנתק בינו לבין נתניהו רק החריף. עצמאות היתר שלו באה לידי ביטוי מוקצן באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת שבה הטיח ביקורת קשה על הרפורמה המשפטית, וזאת כאשר ראש הממשלה נמצא בביקור מדיני בארה"ב.
עם זאת, גורל אחד נכון היה לשניים, "בזכות" בית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג שפסק כי נתניהו וגלנט אחראים לביצוע "פשעים נגד האנושות" בעזה. הם ייעצרו מיד אם וכאשר כף רגלם תדרוך על אדמת אחת מעשרות המדינות החתומות על אמנת בית-דין זה. פסק-הדין תקף כמובן עד היום. שני היריבים הגדולים מצויים תחת אותה עננה של אותו מוסד בינלאומי אנטישמי. אפילו עובדה זו לא היה בה כדי לקרב ביניהם.
כשהחריף הנתק, הודיע ראש הממשלה על פיטוריו של גלנט ומינויו של מקורבו ישראל כ"ץ לתפקיד שר הביטחון. נכחתי באירוע חגיגי במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, כשרחש-בחש עבר לפתע בקהל והידיעה היכתה את כולם בתדהמה, רבים מהם ליכודניקים לשעבר. הכעס הופנה כלפי נתניהו, שבלאו הכי לא היה אהוד, בלשון המעטה, בקרב חלק מן הנוכחים.
בסוף השבוע שחלף, כשמירב תשומת הלב נתונה לשחרור שלושת האלפ"ים (אוהד, אור, אלי) בשבת, ולפסגת טראמפ-נתניהו בוושינגטון, הפציע יואב גלנט בשני ראיונות לשני כלי תקשורת מרכזיים, ובהם העלה שוב שורה של טענות נגד ראש הממשלה, על אופן ניהול המלחמה והשגת מטרותיה.
שמענו גם קראנו את גרסתו של השר המפוטר בנושאים כמו משך הלחימה, המערכה נגד חיזבאללה, ההחמצה בשחרור מוקדם יותר של החטופים - ולאחריהן באו הרבה הכחשות. עוד ידובר רבות בראיון ארכני זה, שלטעמי לא הוסיף הרבה אמינות לגלנט.
את עיני צדה במיוחד טענתו, כי לא העירו אותו בפרוץ המלחמה ב-6.29 בבוקר. בתו היא שטילפנה והסבה ראשונה את תשומת לבו של אביה להתרחשויות. ובכן, אם אותו לא העירו, מה פלא שגם את ראש הממשלה לא העירו? זוהי אמירה, שמטילה את כובד האשמה למחדל על הצבא ומפקדיו. הדרג המדיני נושא כמובן באחריות-על.
גלנט כשר הביטחון הירבה לאיים תכופות על החמאס וחיזבאללה, ולא הוביל לסיום המלחמה. איכזב. ואחרי שאמרתי כל זאת, אני מקווה שבית-הדין הליכודי לא ידיח את גלנט מחברותו בתנועה. הוצאת חברים על שום הבעת דעות עצמאיות - פסולה. גלנט איבד הרבה ממעמדו, במיוחד לאחר שני הראיונות שנתן. הפעילים - שעד לפרוץ המלחמה הביעו הערצתם אליו - עתה מגדפים אותו. עליו בעצמו להחליט, אם ישאר בליכוד, כפי שהצהיר, או יחפש נתיב אחר למילוי שאיפותיו הפוליטיות הבלתי מוסתרות.