הספר של לילך ברק "השותפה השקטה" שמשתרע על פני יותר מ-200 עמודים, יצא בשנת 2004 והוא כולל חמישה חלקים המכילים פרקים שחולקו לסעיפים. עוד בספר תמונות בשחור לבן ובצבע, צילומי מסמכים, אתרים ומפות. יתר על כן המחברת ציינה 325 הערות שוליים עליהן היא נסמכת וכן הוסיפה רשימת מקורות לתמונות ומפתח אישים ומקומות. הספר נפתח בהקדמה קצרה של פרופ' יוסי בן ארצי. בהקדמה של בן ארצי תחת הכותרת ""יובלו של הגורם הנעלם" - יק"א בישראל" נאמר כי ד"ר ברק מעמידה על דיוקם פרטים רבים והללו בגדר "תיקון עתיר חידושים" המחייב חשיבה וכתיבה מחדש של תולדות ההתיישבות וההתפתחות של מדינת ישראל. הפרק הראשון מתמקד לדעת בן ארצי, בהנחת המסד ההיסטורי של יק"א ("החברה") ולמעשיה עד 1924 על-ידי הברון מוריס דה הירש שחי בשנים 1896-1831. מפורטים בו אם כן, היחסים של יק"א עם הברון רוטשילד ופעילותו רבת ההיקף, עם הממשל העות'מני והבריטי, עם הג'וינט האמריקני ועם הנהלת פיק"א. מכאן ואילך לטענת בן ארצי, כל פרקי הספר הם "מעין מגילה חדשה" של תולדות ההתיישבות (בנגב הצפוני ובחבל לכיש בעיקר) בראי ראשי יק"א, ותרומתה הייחודית ש"נעלמה" מעיני מרבית החוקרים והתודעה הציבורית. בשנת 1933 הוחלף שמה ל"אמיקא" שהייתה לאמה הורתה (זרוע) של יק"א בישראל, שהחלה לפעול לא רק ביישוב הארץ אלא בפרויקטים המלווים אותה, החל משנת 1956. בן ארצי קובע כי החוקרת הבהירה את המושג שהיה לסיסמתה של יק"א: "התיישבות קונסטרוקטיבית בהתערבות מינימלית של החברה". כלומר, לא עוד מנגנון פיקוח וניהול (כפי שנהוג היה למשל במושבות הברון רוטשילד) אלא תכנון פיזי ומשקי נכון (רווחי, ללא הפסדים) המבוסס על משק החלב ועל גידולי השדה. המושב הראשון של החברה, באר טוביה (1930), היה לסיפור הצלחה ששוחזר בעת הקמת כפר ורבורג ב-1939. לאחר קום המדינה, הכווינה יק'"א את פעולתה לישראל והקימה את מושב אביגדור (1950) וניר בנים (1954). כזכור, כוונתו הראשונית של הברון הירש באמצעות ממונו, הייתה לסייע ליהודים במצוקה ולהכשירם לחיי חקלאות רווחית בעולם החדש אך לאור האירועים המרכזיים בתקופה, הפכה לחברה מיישבת שהקימה עשרות יישובים בארץ וסייעה בקליטת עולים, הקמת מבני חינוך ותרבות, סיוע בקליטת עולי רוסיה ועוד. פעולותיה התבצעו ללא פרסום והתהדרות בהשוואה לגופים אחרים כמו קק"ל, הסוכנות היהודית ועוד. בן ארצי קובע שזהו המחקר האקדמי הראשון של יק"א שפורסם בעברית והוא מהווה תיקון גדול המביא את פעילות החברה לקדמת העשייה ההתיישבותית החל משנת 1924.

למבוא של י' בן ארצי הוסיפה ברק כמה משפטים - תרומותיו למטרות סעד צדקה, רווחה, חינוך הגירה והתיישבות היו גבוהים יותר מכל פילנתרופים אחרים בני זמנו והעיקר הבליט את הפילוסופיה שמאחרי התרומות: "נדבנות לשם פרודוקטיביות". המטרה הבולטת בזמנו - הבראת יהודי רוסיה העניים והמדוכאים והבאתם לידי עצמאות כלכלית עם כל הכרוך בכך. ברי שהברון הירש ניחן לא רק בשאר רוח אלא גם באורח רוח והזרעים שזרע לפני 130 שנה - נובטים, צומחים ומניבים פירות עד היום.

בקווים לדמותו מוזכר חלקו בין היתר בהקמת מסילת הברזל בין אירופה לטורקיה ("האוריינט אקספרס") וכך היה לבן בריתו של הסולטן. תרומתו הבולטת הראשונה הייתה לרשת החינוך היהודית אליאנס בשנת 1874 וברק מביאה צילום של ידיעה זו מעיתון "המגיד". בין המהגרים היהודיים שהגיעו לארץ עד מלחמת העלם הראשונה, לאחר "הסופות בנגב" היו חבורת ביל"ו שהסתייעה בתרומותיו להקמת קולוניות חקלאיות. הברון רוטשילד חבר למעשי התמיכה ותמך בשלוש המושבות הראשונות שהקימו אנשי העלייה הראשונה ועמדו בפני קריסה כלכלית: ראשון לציון, זיכרון יעקוב וראש פינה. הברון הירש לעומת זאת, לא מיהר לתרום למושבות ארץ-ישראל ונענה בזהירות לבקשות זיכרון יעקוב וכפר השילוח (סילואן). במאי 1891 פרסם אחד העם את ביקורתו על התנהלות מושבות התמיכה, גרם לזעזוע והציע את אנגליה כתחליף לארץ-ישראל. ברק צירפה כאן צילום עשרת הבתים שמימן הירש בכפר השילוח. כתגובה חיפש הירש אזורי שיקום אחרים ותרם שם לקולוניות כמו בארה"ב, קנדה ובדק את האפשרויות בארגנטינה. בניו גרזי למשל, הוקם בית ספר לחקלאות שנקרא על שמו בשנת 1891. לאחר כשלון התוכנית להקמת בתי ספר חקלאיים ברוסיה ובשטחי הממלכה האוסטרו-הונגרית נותר הברון הירש למעשה עם השאלה החשובה ביותר - לאן אם כן יופנו היהודים?

פרק זה עוסק בהקמתה של יק"א, ובמאמציה להקמת מושבות בארגנטינה ועוד. לא נרחיב בנושא מכיוון שאנו נדגיש את פעילותה בארץ-ישראל ובנגב, כלומר "בבאר טוביה", שנחשבה אז למושבה דרומית-נגבית. הברון הירש "גילה" כמה שנים קודם לכן את ארגנטינה ובמקביל החל, לאחר ההסכם ההגירה עם רוסיה, לעצב את מושג "היצרניות". ברק מביאה צילום ממאמר של הברון דה הירש, מיולי 1891, (בעיתונות יהודית בעולם ו"במגיד") שהוא נושא את הכותרת: "פילנתרופיה בעיני רוחי" ובו הוא מחזק את טיעונו מדוע יש להוציא את היהודים מרוסיה ולהפכם בטריטוריה אחרת לאזרחים יצרניים שייטמעו בחברה הכללית. הוא משקיע זמן בהכנת התשתית להגירה, ומקים מושבה ראשונה בארגנטינה שנקראה "מאוריסיו " כשם הברון. שם מתוכנן היה כי יק"א תיתן לכל למשפחה 500 דונם בתוספת שכר מחיה לשנה הראשונה. במשך כמה שנים קמו 24 מושבות שהאוכלוסייה הממוצעת בהן הייתה כ-300 נפש. בראשית המאה העשרים הגיעה כלל האוכלוסייה במושבות ל-7,000 נפש. הברון הגן על חשיבותו, הסתכסך עם תאודור הרצל, שבעקבות דיון קשה עם הברון כתב תוך כמה חודשים את "מדינת היהודים", המניפסט הציוני החשוב ביותר.

הסופרת מתארת את כניסת יק"א לארץ-ישראל והיא מתעכבת על הדיון בדבר מתן חסות למושבות שלא נהנו מחסות רוטשילד, על ניסיון ההתיישבות בקפריסין, על הקמת סג'רה וההסכם לשת"פ עם הברון רוטשילד. עוד הרחיבה ברק על חבל המושבות בגליל התחתון. ברק מתרכזת בסעד שהעניקה יק"א בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועל השתתפותה בהקמת מבני תעשיה גדולים כמו תחנת המלח בעתלית, בניין הטחנות הגדולות בחיפה, ועוד.

החוקרת קובעת כי במחצית שנות העשרים טענו רוב החוקרים את ההיסטוריה היישובית, כי יק"א נעלמה ופיק"א הייתה לממשיכת דרכה - כי הטיעון אינו נכון. ברק קובעת זאת על סמך פרוטוקולים החל משנת 1924. מסתבר שיק"א המשיכה לדאוג למושבות נס ציונה, רחובות, גדרה, חדרה ועוד. בפרק נוסף מפרטת ברק את עשייתה ותרומתה של יק"א בהצלת משמר הירדן עד אמצע שנות הארבעים. כך גם בא פירוט של עשייתה במושבה סג'רה (אילניה) שנמסרה לה, וכן תרומתה בנס ציונה, חדרה, רחובות וגדרה. שלב חשוב בהתרכזותה של יק"א בארץ היה שיתוף הפעולה הגובר עם הסוכנות היהודית המורחבת. את פרק ה' הקדישה החוקרת להקמת אמיקא, אותה שיבח ברל כצנלסון ב"דבר" בשנת 1933: "והנה אנו שומעים דבר חדש: אמיקא - תרכובת של יק"א וקרן העזרה. דבר גדול הוא, אם הצליחו למשוך את יק"א לעבודת ההתיישבות".

כזכור, נחרבה המושבה במאורעות תרפ"ט וקרן העזרה פיצתה אותם תמורת קבלת קרקעותיה לקק"ל. הכוונה הייתה להושיב שם 20 משפחות במסגרת התיישבות האלף. לבסוף הוקם היישוב החדש כקילומטר וחצי מהיישוב הישן וקק"ל הושיבה בו 44 משפחות בהסדר ארוך טווח. ההתיישבות שגשגה, הוקמו מבני ציבור, שדות ומטעים פרחו, הוקמה צרכניה, בית עם ומרפאה ואף הוסדר קו אוטובוס מבאר טוביה החדשה לתל אביב. המקום הפך לאבן שואבת לתיור ונפוצו שמועות (בשנת 1934) על מציאת מאגרי נפט במקום. אמיקא החליטה בסתיו 1934 להרחיב את המושב בעוד 40 משפחות והמשיכה לרכוש קרקעות בשנתיים הבאות עבור יישוב חדש, דומה לבאר-טוביה. ואכן ב-1937 הוקם הישוב כפר ורבורג. את סיומו של החלק השני, הקדישה ברק להוכיח את עומק מעורבותה של יק"א בהרחבת ההתיישבות טרם ראשית שנות הארבעים. העניין התבטא בשינויים שנדרשו בזיכיון העות'מאני שלה; בהסכמים המפורטים עם קק"ל והכשרת היישוב. ברק צירפה צילומי צבע של הקמת היישובים, וכן צילומי פרוטוקולים ותחשיבים המעידים על התמחותה של יק"א בגודל ההלוואות הנחוצות למשפחה חדשה ועל צורת חלוקתן בשיתוף עם המוסדות היישוב הוותיקים.

בפרק הבא תוכיח ברק כיצד יק"א הפרוסה על פני העולם, הולכת ומצטמצמת לעבודת ההתיישבות בארץ ישראל. כך למשל בשנת 1949 פעילותה נפרשה בארגנטינה, ברזיל, קנדה, ואף בקניה. בנוסף, כדי לממש את מהלך פעולתה לישראל, מכרה החברה את קרקעותיה בטורקיה, בקפריסין ובמקומות אחרים. על-אף זאת, היא המשיכה לתמוך במפעלי הכשרה בצפון אפריקה. לורד רידינג נבחר לנשיא החדש ומחליפיו והללו נסוגו ממימוש הזיכיון בחולה תוך כוונה להעבירו לממשלת ישראל. לטענת החוקרת בשנת 1959 הכריזה החברה על עקרונותיה החדשים: והחשוב בהם שיק"א תמשיך לפעול בשלב זה גם בחו"ל גם בארץ.

בארץ המשיכה החברה לסייע למתיישבים תוך שמירה על איכות ללא פשרות. כך אירע בעת הקמת מושב אביגדור, ניר-בנים, ואף החלק החשוב שנטלה החברה בתערוכת "כיבוש השממה" בשנת 1952. מצב יישובי יק"א בסתיו 1952 היה בשלושת המושבים רכוש של כ-25 אלף דונם ואוכלוסייה של יותר מאלף נפש. אמיקא נהפכת אט אט כדברי החוקרת ליק"א בישראל. החברה משתפת פעולה עם הסוכנות ופונה לעבר חבל לכיש - הקמת "שדה משה" ביוני 1956 שנקרא על שם שמו הפרטי של הברון הירש. במהלך הפרק עומדת ברק על פעולת העברת קרקעות ונכסים (שכללו כבר את נכסי פיק"א לאחר מותו של רוטשילד ב-1957) ומראה מסמך הקובע כי החברה העבירה למדינת ישראל באזור הרטוב, מוצא וירושלים כ-700 דונם ונכסי בניין אחרים. הוקם כפר מימון ויק"א מסיימת לבסס בשנת 1964 (מקרן המיליון) את 21 המשקים/מושבים במחוז לכיש ובמחוז רחובות. עד אמצע שנות השישים התקיימה לראשונה בישראל מועצת יק"א, השתתפות במבצע סו"ס והקמת בירנית. יק"א מרחיבה פעולתה בגליל, מקדמת את התעשיה, וממשיכה להעניק תקציבים רבים למוסדות חינוך ומחקר חקלאיים ברחבי הארץ. כפי שנהגה בפרקים הקודמים צירפה ברק צרור מסמכים מצולם מגנזכי החברה והמדינה ובהם סיכום תנאי ההתיישבות בלכיש, פירוט ההשקעות ליחידת משק אחת במושב ניר בנים, ואת הדיון המעניין על קביעת שמו הסופי של המושב "שדה משה".

בשנת 1971 חוסל מפעל הדגל של יק"א. במספרים: יק"א תמכה והקימה משנת 1934 ועד 1992 30 יישובים בנגב ובערבה. שיתוף הפעולה עם קרן דה רוטשילד בנגב ובערבה החל נושא פירות. בשלהי 1972 הועברו באמצעות יק"א חצי מיליון דולר לפיתוח תוכנית משותפת להקמת יישובים בערבה. בעיתון "על המשמר" פורסם באביב 1973 כי גם קרן הירש בארה"ב משקיעה שני מיליון ל"י בערבה. הפעילות רוכזה בתחילה במושבים חצבה ופארן. החברה השתתפה עם גופים נוספים בהקמת קטורה יהל ולוטן. היא המשיכה וסייעה בהלוואות ליישובים למושב עידן, הרחבת סמר, וכן להרחבת צופר וחילוץ נאות הכיכר ממשבר כספי. בשנים 1982 - 1989 סייעה יק"א בהקמתם של עין-תמר, אליפז, שזפון, קדש ברנע, רתמים, טללים, נווה חריף, ושיזף. עם זאת תקציביה הופנו גם לנגב הצפוני וביניהם: שומריה, והר עמשא ובביסוסם של אשלים, כרמים, וניצנה ב'.

החוקרת חושפת את המאבק על הירושה של א' סלומון מדרום אפריקה בשנות העשרים שהתממש רק בשנת 1979 ונכללו בתחומו גם בית ספר אזורי, אולפן לעברית, ומרכז מסחרי ומרפאה, והוא שימש כאנדרטה לתורם ונקרא ע"ש שר האוצר לשעבר פ' ספיר. יק"א לא הוזכרה בטקס ההקמה אך החל משנת 1982 אישרה הקמת קרן מענקים לפיתוח המחלקה הטכנולוגית בבית הספר האזורי שבמרכז. במקביל הקימה החברה קרנות אשראי שהסוכנות היהודית הקציבה ליישובים החקלאיים. בנגב, זכה קיבוץ ברור חייל לתקצוב מפעל קרמיקה וביח"ר לייבוש ירקות. בפרק העשירי מונה החוקרת את "ההשקעות הנבונות" שניתנו כמענקים לפיתוח, לחינוך ומחקר. נכללו בקרנות גם מענקים למבני ציבור ומרכזים קהילתיים, סיוע למוסדות חקלאיים (למשל בבאר-טוביה). עיתון "דבר" דיווח על מהלך זה תחת הכותרת "יק"א מרחיבה השקעותיה בהתיישבות ובחינוך החקלאי" ממרס 1973. פרק מיוחד הקדישה החוקרת לשמירה על רוח העבר בפעולות החדשות תוך הצגת מסמך שבע נקודות התורפה של החברה. החל משנות ה-80 נעשה צעד חשוב עם העברת ארכיון יק"א לספריה הלאומית. במסגרת החזרתה לתודעה הציבורית הוקמה תערוכה נודדת שמרכזה היה בבית התפוצות. ראשי החברה דאגו להנפיק בול מיוחד לציון יובל המאה של החברה בסתיו 1991. החוקרת אף הוסיפה את מפת ישראל ועליה צוינו 82 יישובים שאותם הקימה יק"א או סייעה להם במהלך התפתחותם. בהמשך, בחלק החמישי, מונה החוקרת את השגי החברה תחת השם: "טיפוח יזמות וחדשנות כמנוף לפיתוח הערבה, הנגב והגליל, 1993 - 2024". דומה שאין צורך לפרט חלק זה המוכר היטב לקהל הרחב וציבור החוקרים. אותנו עניינה במיוחד תמיכתה בתחנת הניסיונות "גילת" ועל כך, גילוי נאות, כתב הסוקר בעצמו בפירוט בספריו ומאמריו.

החוקרת מסכמת ומחקרה מוכיח את השפעתה של יק"א על התפתחות האזורים הפריפריאליים הכפריים של ישראל. טענה זו עומדת בניגוד להנחות המקובלות עד היום על החוקרים - בכך שפעילותה נמשכה באופן רציף גם עם הקמת פיק "א בשנת 1924. עוד מגלה החוקרת כי פיק"א שימשה כסוכנת של יק"א לניהול נכסיה ביישוב. בכך שמרה החברה על עצמאות החלטותיה בלי קשר לשותפויות עם גופים אחרים כולל קרן רוטשילד. עוד הוכח כי פיק"א מעולם לא התייחסה לקרקעות וליישובים כרכושה אלא עקבה אחר התפתחותם והעניקה מניסיונה הרב. בשנת 1933, על סמך ניתוח מעמיק בארכיונים על-ידי החוקרת מצטיירת התמונה: יק"א החל משנת 1933, באמצעות אמיקא (יק"א בישראל), התבססה על שיתוף פעולה עם המוסדות המיישבים הציוניים, ובעיקר עם הסוכנות היהודית, הכשרת היישוב וקק"ל. עוד הוכח לטענת החוקרת כי יק"א, שנתפסה כגוף "לא ציוני" למעשה, מאז 1933, הייתה לגורם המרכזי אשר סייע בהקמתם וביסוסם של 119 יישובים חדשים בדרום הארץ ובצפונה. מטרות העל יק"א נותרו יציבות אך הקרן שלה שפעלה בארץ, הייתה גמישה במענקיה וסיועה והחל משנות ה - 90. או אז היא מפנה את מאמציה לפיתוח מחקר חקלאי וביוטכנולוגי חלוצי ולקידום יוזמות בתחום התיירות והשימור. לטענת החוקרת הממצאים מבליטים מחדש, את שנעלם מעיני החוקרים, את פעילותה של הקרן לא רק בגליל אלא גם בדרום, בלכיש, בנגב הצפוני ובערבה במאה השנים האחרונות. אין ספק, ברק חשפה פעילות רבה בלתי מוכרת ומוערכת דייה מצד חוקרי ההתיישבות הקלאסיים והמחקר רק מוכיח שידרשו עתה ספרי מחקר נוספים כדי "לתקן את העוול ההיסטורי" שנעשה בתחום זה ליק"א. הערות קצרות: החוקרת מפחיתה במעט בחשיבות המוסדות הלאומיים, ההסתדרות, ההגנה, הסוכנות היהודית על מחלקותיה שהקימו והכינו את "המצע" עליו הקימה וסייעה יק"א ליישוביה. כמו-כן לא מספיק הובלט המאבק האידאולוגי שהיה קיים בשנות המחקר בין ימין לשמאל שהייתה לו השפעה רבה על מיקום היישובים, על סוג הסיוע וגודל הסיוע שניתן. הטיעון כנגד "החוקרים הוותיקים" אינו מוצדק באשר פעילותה של יק"א נתפסה אז, בעיני ההנהגה והמתיישבים לאורך הגבולות מהצפון לדרום, כמשלימה ולא כמייסדת חלוצית. ועל אף כל זאת, המחקר/ספר/אלבום הינו מרתק, מחדש, ורוצו לעיין ותופתעו.