המצב הטבעי של המערכת הפוליטית הוא לשקר, למרוח את הציבור. זה מה שהוביל את המחדל של 7 באוקטובר. זו גם הנטייה עכשיו מול המציאות. לכן, כדי לנצח, צריך לעשות סדר, לתווך לציבור אמת. לא ספינים.
הנה המציאות: צה"ל יצא מציר נצרים, אין לחימה עכשיו ברצועת עזה, המלחמה נעצרה, סיוע הומניטרי עובר בתמורה לחטופים. ההחלטה היא של ממשלת ישראל. חמאס עדיין על הרגליים אחרי שמרכזי הכובד שלו הושמדו. אין טעם לשקר לציבור.
איך הגענו למצב הזה כשחמאס עדיין קיים? התשובה נמצאת באופן ניהול התמרון בזמן שסיוע הומניטרי עובר, ודלות המשאבים שלנו כוללת מחסור גדול בחיילים. מי שאחראי לכך הם האנשים שלא אחראים על כלום חוץ מהצלחות. בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' וגם איתמר בן-גביר. מילים על כמה אנחנו חזקים ופועלים בחוזקה לא משפיעות על כלום. מה שמשפיע זה ההנחיות וההחלטות.
הבריחה מאחריות היא לא רק בוויכוח על ועדת חקירה. הבריחה מאחריות היא כשהשר כ"ץ מורח גיוס חיילים חרדים למרות שהסד"כ ירד בכ-15 אלף חיילים וכוחות המילואים נשחקים, זה בן-גביר שישב בממשלה עד הפרישה והסביר שאחרים אחראים לכך שנכנס סיוע לחמאס, זה סמוטריץ' שלא אומר לציבור מה באמת קורה.
המלחמה הביאה לבהירות הדעת. ב-7 באוקטובר היה ברור מי אנחנו ומי האויב. זה היה אחרי תקופה ארוכה שאכלנו זה את זה. הצלילות הזאת התרחשה דווקא כשהמנהיגות הישראלית התחבאה. כשהמדינה נעלמה. מאז כולם יצאו מהחורים, וכל המילים השקריות פרצו בהורה.
זה מבלבל, אבל דורש מאלה שמובילים באמת את המדינה, מהעם בשדות הקרב, אלה שיצאו ונלחמו, אלה שמשקמים את היישובים בידיהם ומחליפים את המדינה, זה דורש מהם להבין איפה אנחנו.