ביום החזרת ארבע גופות הנפשות הטהורות שנרצחו בשבי חמאס, בעוד "ואז תעמוד האומה קרועת לב אך נושמת", כמאמר המשורר, אני לא מצליח לסלק ממוחי ולהיפטר ממחשבה טורדנית, איומה ונוראה, על אודות המשמעות המזוויעה, המצמררת, הכרוכה בהכרח בפרקטיקה של מאמצי זיהוי זהותן של הגופות. עד כדי כך השחיתו את צלם האנוש בהן חיות הטרף הצמאות דם קר; עד כדי כך רמסו את כבודם כבני אדם, כבני אנוש. לכאורה, אמורות פני המתים להיראות שלמים כבחייהם. לא אמור להיות כל קושי בזיהויים.
כאשר אמדו הכתבים והפרשנים השונים בכלל וה"מומחים" - מי במרכאות ומי בלעדיהן - לנושא עצוב להחריד זה, את משך הזמן שיידרש לזיהוי, החל בשעתיים וכלה - שלא נדע - ב-48 שעות, העמיק הקיפאון שאני שרוי בו. והמחשבה: עד כמה יכולים בני אדם, והזמן, והטבע, לעולל ולחולל לזהותו של אדם, אשר נסיבות מותו אמורות להעיד על סבל בל יתואר; עד כמה עמוקה להיות שנאת אדם לזולתו כדי שלא יהסס להשחית ולהאביד כל צלם אנוש.
ועדיין לא כתבתי אף לא מילה אחת על "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן", אשר אי-אפשר לא להתחלחל ולהתפלץ ממשמעותן כאשר לנגד העיניים תמונותיהם של כפיר ואריאל, אשר המרצחים הארורים חיללו את הטוהר הזך של חייהם וזיהמו אותו כשרצחו אותם.
וביום זה נפערות מחדש עיניה מוכות האימה, החרדה והפלצות של שירי ביבס, החובקת את שני ילדיה, חשה ויודעת שלעולם לא תשוב עוד לשלוט על חייה ולחוות את החופש הכי גדול של החיים - לאהוב ללא תנאי, ללא פחד, ללא חשש. לאהוב עד כלות, לא להיכלות, ולשוב להתאחד עם ירדן, אשר היום הזה שבו מוחזרות לישראל שלוש גופות יקיריו, הוא היום הנורא והכואב, העצוב והמר ביותר בחייו, אשר התהפכו עליו עד עולם.
ביום הזה, שבו "מפרפרים חיינו", כמאמר המשורר, חשוב להבין, בעודנו חורקים שיניים ונושכים שפתיים, כאשר הזעם הבוער בתוכנו מאיים להיתרגם לנקמה - כי דווקא כיום, ביתר שאת, נדרשים איפוק והבלגה. לזכרו של כל מי שנרצח, נחטף, שהה בשבי, נפצע וחווה פוסט-טראומה, חשוב שלא רק השם ינקום דמו אלא גם מדינת ישראל, אשר נתפסה, לזוועת עולמים, במערומיה. צריך לנקום. אפשר לנקום. לא עכשיו. לא כיום. לא כל עוד יש סיכוי להשיב לישראל את החטופים שנותרו בשבי - חיים ומתים.
אילו אני נמנה עם צוות המומחים המנסים לזהות את זהותה של כל אחת מהגופות הייתי רושם בשורה הראשונה בדוח ומדגיש אותה גם בסיומו: סיבת המוות - רצח שמקורו בשנאה תהומית של הערבים (לא כולם, ודאי) את היהודים ואי-השלמה לעולם עם קיומם. יהי זכרם ברוך!