נתחיל מהסוף: "עוד יהיה לי" מעולם לא נשמע כ"כ מלטף וכ"כ מחוייך. התרגלנו לביצוע השואג והעוצמתי של מרגול הזמרת המקורית שלו, והנה הערב ענבל ביבי בשיתוף ההרכב הקולי של ביה"ס "רימון" חצבו מתוכו רגעים שונים, כשה"יום אחד אולי אפרוש כנפיים" היה אקורד הסיום לשעתיים מענגות, בריחה והתכנסות לסירוגין.
מוצ"ש בהיכל התרבות בת"א, שלהי יום האהבה, ומה יותר מתבקש מלהתעטף באהבת פזמוניה של רחל שפירא. "מעפר פורחת שושנה", שם המופע כשמו של פרויקט האלבום שיצא לא מכבר, בו שירים חדשים לצד קאברים של שלל מבצעים לקלאסיקות של "רחל משפיים" כמו שהיא נוהגת לומר. יואב קוטנר כבר תופס את מקומו כמנחה הערב, ומטרים ספורים ממנו אייל מזיג בשרביט המנצח והמעבד המוזיקלי על תזמורת האופרה הקאמרית.
האלפים שגודשים את השורות חשים בארומת החג, הגם שמרחק זעום משם מתקיימת בכיכר החטופים ההפגנה השבועית. זה לא נעלם מאיש על הבמה, להפך - כולם ללא יוצא מן הכלל מייחלים לשובם, מדברים ומתייחסים למציאות הישראלית הכאובה, להווה המתמשך זמן רב מדי, ולמרבה האירוניה כמעט כל שיר של שפירא מתכתב עם הימים הנוראים והציפייה לרוחות השינוי.
"אני רוצה להזמין את אחת הזמרות הגדולות שלנו, את... נורית גלרון", מכריז המנחה, והקהל פורץ במחיאות כפיים סוערות. "יהיה מי שיקשיב" הוא השיר הראשון והחדש שגלרון מבצעת מתוך הפרויקט המדובר. אינטימי ושופע תקווה. מיד אח"כ היא עוברת ל"למדני את השיר הפשוט" שיצא לפני 41 שנים, והוא לבטח אחד השירים היפים, החכמים והחודרים של שפירא, פואמה בעלת איכויות של טקסט מקראי: "למדני את השיר הפשוט של הלחם / ופרוס לי חלק משלומך / קחני עם אבק היום יום על השכם / כשתראני לפניך" עולה ונוסקת גלרון למחוזות לא נודעים. "ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן" מטעימה ומשייפת תובנה שהיא שיעור בצניעות, בענווה, בפשטות, ההפך מההיבריס שכ"כ מאפיין אותנו.
שירים חדשים וישנים
רוחמה רז מגיעה מיד אח"כ עם "חלומות", וכמה שמחנו לשמוע את השיר הזה חוזר אל המבצעת המקורית שלו: "חלומות של אתמול הם שלהבות, נרעדות" שרה רוחמה בקול הפעמונים הצלול שלה, ובהמשך כשנשמעות המילים "אל תסב את פניך" - חשנו צביטה בלב, נוכח לא מעטים שהסבו את פניהם מהסבל ומהיגון בתקופה האחרונה.
ככלל זהו מופע ששילב שירים חדשים וישנים, עיבודים מוכרים לצד פרשנויות מוזיקליות מרעננות, וזמרות ותיקות עם דור ההמשך. אחד מהם היה אלון עדר שגם הוא השתתף בפרויקט האלבום, ועלה עם "מוזיקה של אהבה" החדש, ולאחריו הדואט "אדבר איתך" לצד זמרת צעירה בשם נופיה ידידה, כשהנוסטלגיה לחווה אלברשטיין לא מקהה את הביצוע המרטיט של השניים. גם "קולות" שביצע גיא מזיג הזכיר לנו את אלברשטיין, וכך גם "כמו צמח בר" המופתי בלחנו הבלתי נשכח של נחצ'ה היימן, כשהפעם ענבל ביבי ונופיה ידידה יצקו לתוכו את כאב ההחמצה, הדחייה והנטישה.
כמעט כמו "צרימה בנוף המטופח" מ"היי שקטה" ששרה בערב המחווה נועם בתן, כשניתן היה ממש לדמיין את הזמרת המקורית ריקי גל זועקת: "כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי / כאילו מעפר פורחת שושנה", אוסף מילים שכבר מזמן חצו את גבולות הגזרה הטבעיים שלהן, ומתפקדות כהמנון העצמה נשית. ואפרופו העצמה, כשגלי עטרי עלתה לבמה, היא פנתה אל שפירא והודתה לה על שיתוף הפעולה הפורה ביניהן.
עטרי היא הזמרת שבאמתחתה השלל הרב והמגוון ביותר ביצירותיה של שפירא. למעלה מעשרים שירים שלה היא ביצעה לאורך השנים, לרבות דיסק שלם פרי עטה "בראשית". וזה השיר הראשון אותו היא בחרה הערב: "התעצמנו מאז, התעצמנו מאז / וכבשנו כיסא וגם נזר / התעצמנו מאז, לילדינו בלבד / רק להם לא היינו לעזר", כששורות הסיום שלו: "אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם" מסכם את הכל.
אופטימיות
עטרי המשיכה עם "אזמרלדה" ו"נפאל", וריגשה את כולם ב"רק אתמול" בלחנו של יצחק קלפטר. ירדנה ארזי - זמרת נוספת שבקריירה שלה שעות רבות משירי שפירא - ריגשה גם היא כשבתחילת דבריה קראה "את כולם עכשיו", ואז עברה לשני נאמברים: "דרישת שלום" כשמשב רוח הים עם טפיחת כנפי היונה חלף בקהל, וכשהגיעה לשורה "עוד ההורים זקוקים לילד" כולם מחו דמעה. והשיר השני המוכר כ"גשם עומד לרדת" הוציא מתוך ארזי הפעם סערות ורעד קצביים, כשאיש לא נשאר אדיש בפזמון.
שלושה רגעים קסומים נרשמו בהיכל התרבות בערב המחווה הזה. "שיר תשרי" ( ע"ע אלברשטיין) שמחזיר אותנו באחת אל חודשי החגים ההם, אל הטבח הנורא, אל האובדן. הזמר הצעיר דניאל וייס מ"הכוכב הבא", חווה זאת על בשרו ולכן מילות השיר התאמו לביצועו: "מישהו חושב עליך, ורושם את מעשיך / בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה". רגע נוסף היה שייך ל"הפתעת הערב". שמה לא הופיעה אומנם בפרסום, אך כיצד ייתכן ש"נחמה", "חלק בעולם" וללא ספק השיר המזוהה ביותר עם שפירא "שיר של יום חולין" לא יבוצעו בידי הזמרת המקורית?
אילנית פסעה אל הבמה, והכל פתאום זרח ונראה אופטימי יותר. "זה בזו נביט ונתמה שנית / אם ראינו נכונה / לפעמים אני, לפעמים אתה / כה זקוקים לנחמה" בלחנה של נורית הירש היה "נחמה" פשוטו כמשמעו. "על הגשר הנטוי / יש תקווה ויש סיכוי" במנגינת הפלאים של קובי אושרת הבהיר לכולנו את היותנו "חלק בעולם". וכמובן "אני למענך כל בוקר מלקטת / פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" שהלחין בתפירה עילית למילים המרטיטות הללו יאיר רוזנבלום, ויום האהבה כמו התלכד עם יום החולין הזה שהוא יום שיש בו חסד. והרגע השלישי היה כשקוטנר הזמין את רחל שפירא בכבודה ובעצמה לבמה.
זה לא דבר של מה בכך. כגודל תרומתה כך גודל ביישנותה. היא ממעטת בהופעות פומביות, נחבאת אל הכלים במשמעות הטהורה של המונח. אך האלפים שהריעו לה בתשואות גרמו לה להבין איזה מקום של כבוד היא תופסת בתרבות ובמוזיקה הישראלית, בזמר העברי ובעיקר בזיקוק התחושות אותן היא רוקחת ומכשפת בשפתה, ושבעבור חלקים לא מועטים מהוות תעצומות נפש הן לימי חולין והן ללילות סגריר. "מילים, לחן וקול אנושי" סיכמה בשקט הפנימי המאפיין אותה, בכריזמה המאופקת, את פועלה המפואר כשתיארה מהו כוחו של שיר, מהו סוד קסמו וכיצד לא נס ליחו.
רחל שפירא, שתחילת דרכה זכורה עם הבלדה הטרגית "מה אברך" בשלהי שנות השישים כשיר זיכרון אישי על בן כיתתה בקיבוץ שנפל במלחמת ששת הימים, הפכה מהר מאוד לקול בולט בקאנון. לאחת המשוררות החשובות והמיתולוגיות שמעולם לא עסקה רק בשלה, אלא העניקה לכולם שפע של רגעי נחמה, התבוננות, תשוקה, הקשבה, נדיבות, תפילה, התרוממות רוח ובעיקר חסד. ובחסדה שורות אלינו נכתבו.
היה זה ערב מחווה יוצא דופן באדיבות קובי בן-עטר וזרז'בסקי הפקות שציין את יום הולדתה השמונים. ובהגיעה לגבורות, לאחר עשורים שלמים של נוכחות בפס הקול שלנו, עם גוף יצירה המאכלס מאות שירים, שקמצוץ ממנו צויין בכתבה הזאת, אני חושב שאדבר בשמו של כל שוחר תרבות ואהדהד את המסר הבא: די כבר, הגיע הזמן להשיב לה כגמולה - יוענק פרס ישראל לרחל שפירא!