ב-1 במארס אמור להיכנס לתוקפו מתווה החזרה של משרד האוצר לתושבי הצפון. מבלי להיכנס לסעיפי המתווה, למדרגות הפיצוי וכדומה, ראוי להתייחס קודם לשאלה הבסיסית הנוגעת למצב הביטחוני בצפון. והמצב הוא טוב מאוד. לא רק שהוא מוצלח לאין שיעור ממצבו יום לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, הוא פותח אפשרויות ללבנון לחזור להיות המדינה המשגשגת שהייתה, ולישראל אפשרויות דיפלומטיות חדשות. בצפון ניצחנו את חיזבאללה ניצחון מוחלט.
בעוד שחיזבאללה התמסד והפך לצבא ממש, במלחמה הזו הוא נשבר, כך שיכולת השיקום שלו היא נמוכה מאוד ויכולת ההסתגלות שלו נפגעה קשות. אפשר להשוות זאת לחמאס שגם חטף מכה קשה אבל הסתגל - הפך מארגון צבאי למיליציות, לחוליות טרור. חיזבאללה היה רוצה להשתקם על הקווים כפי שעשה אחרי לבנון השנייה אבל על הקווים האלה נמצא היום צה"ל.
גם בזירה הפנים-לבנונית חיזבאללה הובס בזכות הפעילות הישראלית. אם פעם נמל התעופה של ביירות היה של חיזבאללה, היום אנשיו מפגינים מול השדה. תומכי חיזבאללה שנכנסים לכפרים עוינים מסולקים על-ידי התושבים, ומפגן הכוח של ארגון הטרור בהלוויה של נסראללה היה מפגן תבוסה. כי חיזבאללה הגדול של נסראללה לא היה נדרש למפגנים למיניהם. כולם ידעו שהוא חזק.
חמש הנקודות שבהן ישראל נמצאת כעת בדרום לבנון הן מהגבוהות במרחבים ושולטות בתצפית. חלק מהנקודות היו בסיסים של חיזבאללה עד לפני כמה חודשים וכיום יש שם כוח צה"ל. הצבא הרחיק את כוח רדואן, אסף את הנשק שלו והשאיר את חיזבאללה ללא הנהגה ופרוץ לחלוטין מבחינה מודיעינית. גם במהלך הפסקת האש ישראל פעלה בלבנון, וחיזבאללה לא עשה דבר כי ידע שהוא מובס. לא בדרג הצבאי ולא בדרג המדיני האמינו שיגיעו להישגים כאלה. "אם בתחילת המלחמה היית אומרת לי שזה מה שיקרה לחיזבאללה, הייתי שולח אותך לאשפוז", אומר גורם ביטחוני.
לאור המציאות הזאת, קשה להבין את הקולות שמתנגדים לחזרת תושבי הצפון לבתיהם, במיוחד של ראשי הערים והמועצות. ראשית, הצבת תנאי לחזרה אל מול דרישה לביטחון אולטימטיבי לא תואמת את המרחב בו אנו חיים. לא כי לא נכון לשאוף לביטחון אולטימטיבי כאידיאל, אלא משום שהשאיפה הזו אינה שונה בצפון, ביהודה ושומרון או בירושלים. למעשה, על-פי חלק מגורמי הביטחון, הצפון עכשיו יותר בטוח מירושלים או מחניון האוטובוסים בבת-ים. אם היה סיכוי לביטחון אולטימטיבי, לא היה צורך בצבא, לא היו ויכוחים על חוק הגיוס ומאות אלפים שעבודתם קשורה למערכות הביטחון או תעשיות הביטחון היו מובטלים.
שנית, המנהיגות המקומית נבחנת דווקא ברגעים אלו. כמובן, ישנם אתגרים שהמדינה חייבת לתת להם מענה. אבל אחריות של ראשי מועצות או ערים היא בין השאר לא לחכות לממשלה. צריך להכין את הגנים ואת בתי הספר. להיערך לפתיחה של המרפאות ושל המתנ"סים. לנצל את המצב דווקא לתנופה וצמיחה מחדש, ולא להתבוסס בנוחות הרסנית שמבקשת למרות ההישגים המרהיבים להשאיר את הצפון ללא תושבים - זה מה שחיזבאללה היה רוצה.