העיסוק הציבורי והתקשורתי בסוגיית תחקירי מחדל 7 באוקטובר 2023, לבד מהיותו כורח המציאות, הרי שיש בו כדי לקבע בתודעה גם דימויים מוטים ומיתוסים מגמתיים, לנוכח שטחיות כושר ההבחנה השיפוטי של המכנה המשותף הרחב בדעת הקהל.
הכשל הקולוסלי הבלתי נתפס, שהוביל לטבח המחריד ביישובי עוטף עזה ובבסיסי צה"ל הסמוכים לגבול ולחטיפת 251 ישראלים לרצועת עזה, מדיר שינה מעיני כל אזרח בארץ ובעולם החופשי, אולם בהקשר הפוליטי הפנים-ישראלי, הפך לסוג של חרב מתהפכת מעל לראשה של ממשלת ישראל. המלחמה הממושכת, על-אף הישגיה הבלתי מבוטלים, טרם הניבה את התוצאות המקוות, ודי בכך כדי להעצים את סאת המחאה המוטחת כלפי ההנהגה הישראלית.
הפניית האצבע המאשימה כלפי ראש הממשלה כאחראי העל למחדל ("מר הפקרה"), והתביעה להתפטרותו טרם הסתלקותם מתפקידם של בכירי מערכת הביטחון שכשלו בעליל, שמא מחליפיהם ייבחרו בפינצטה מקרב "דורשי שלומו" של בנימין נתניהו, הם אילוסטרציה להלך הרוח מעצב התודעה המושל בכיפה בערוצי ה"מיינסטרים" המובילים במדיה הישראלית.
מכלל רוחב היריעה של היבטי האחריות והאשמה המוטחים על-ידי האופוזיציה ומובילי המחאה לפתחו של נתניהו, בולטים בעיקר מדיניות חיזוק החמאס והכנסת הכספים מקטר לרצועת עזה, טיפוח קונספציית "חמאס המורתע", והעובדה שהטבח התרחש במשמרתו של ראש הממשלה הנוכחי.
טיעונים אלה נשמעים על פני הדברים כהגיוניים, וככאלה המגבשים לכאורה, מסד של אחריות פעילה של ראש הממשלה למחדל הגדול בתולדות ישראל. כמו מטבע הדברים מחלחלים ארגומנטים סדורים אלה, המהודהדים השכם והערב בכלי התקשורת, אל כל בית בישראל, והם מהווים לא פעם מושא לפלוגתא גם בתוככי משפחות גרעיניות.
ניתן לתהות עד כמה הנאמר לעיל מעגן בתודעה הציבורית סוג של מיתוסים שאינם חפים מאג'נדה פוליטית, או שמא לפנינו עובדות המבוססות על עקרון הסיבה והמסובב בכל הקשור לזיקה שבין מדיניותו של ראש הממשלה לבין מחדל 7 באוקטובר. כדי להתמודד עם תהיות אלה ראוי לבחון ולנתח אחת לאחת את איתנות טיעוני האשם והאחריות המוטחים מהבחינה הציבורית לפתחו של ראש הממשלה בהקשר לטבח 7 באוקטובר. כך בהתייחס ל-
א. סוגיית הכנסת מזוודות הכסף של קטר לרצועת עזה: הטענה הרווחת היא כי ראש הממשלה מימן את התעצמותו הצבאית של חמאס מעצם מתן ה"אור הירוק" לזרימת הכסף הקטרי. עניין זה זכה בין השאר לכינוי הלקוח מעולם הפשע - "פרוטקשיין", ובתוך כך חודד כי בנימין נתניהו חתר לחיזוקו של חמאס על חשבון החלשתה של הרשות הפלשתינית. במילים אחרות, מדיניותו של נתניהו אפשרה לחמאס להתעצם מהבחינה הצבאית לממדים מפלצתיים, באופן שהציב איום של ממש לישראל.
העובדות כידוע, אחרות לחלוטין, שהרי התזרים הכספי הקטרי נועד לשמש חלופה לכסף שהעבירה הרשות הפלשתינית לרצועת עזה, משך שנים, לצורך תשלום משכורות לאנשי מנגנוני השלטון ברצועת עזה (שפקידיו היו במקורם אנשי פתח). מנגנון זה הומלץ באורח נמרץ על-ידי מערכת הביטחון, כאשר האופציה הקטרית נמצאה הולמת וכשרה, לצורך תפעול האדמיניסטרציה השלטונית ברחבי הרצועה. במילים אחרות, התקיים קונצנזוס מערכתי ישראלי, שזיהה בערוץ הכספים הקטרי סוג של פתרון ולא של בעיה.
חומרי מודיעין שנתפסו בעזה מבססים את ההערכה לפיה אירן הוותה ציר מרכזי בלתי מוגבל כמעט למימון הפעילות הצבאית ומהלכי ההתעצמות של החמאס. זאת ועוד, התחוור לאחרונה כי סכומי עתק הוזרמו לרצועת עזה דרך ערוץ הסיוע האמריקני USAID, אשר שימשו בין השאר להקמתו של מפעל לייצור מלט בתוככי הרצועה וכמו בהכרח למינוף מיזם המינהור הענק של חמאס. על-פי המידע שדווח בכלי תקשורת אמריקניים, הועבר ב-2016 לחמאס סכום של 310 מיליון דולר באמצעות "תאגיד הבנייה הפלשתיני" שנודע בשם SANAD למטרה הנ"ל.
בהקשר זה צוטט הסנטור האמריקני טד קרוז (ב-10 בפברואר 2025) בהדגישו כי "לפני ואחרי 7 באוקטובר, USAID הזרימה מאות רבות של מיליוני דולרים לחמאס באופן שאיפשר לו לפתוח במתקפה ולהמשיך להילחם בישראל לאחר מכן. אנשי USAID שיקרו לגבי אופי הסיוע הזה במאגרי מידע נגישים, וסירבו לחשוף אלו קבוצות מקבלות את הכסף." עוד הוסיף קרוז כי "הסיפור המלא של מימון חמאס הוא בלתי נדלה, וחלק גדול ממנו נעשה בתנאי סודיות".
על אף צבר המידע המוכיח כי המסה הקריטית של הסיוע הפיננסי לחמאס נבעה ממקורות מימון שלישראל אין בהם יד ורגל, ממשיכים גורמים בעלי אג'נדה לייחס לראש הממשלה אשם הגובל ב"סיוע לאויב בעת מלחמה". לא זו בלבד, אלא שכלי תקשורת מרכזיים מבכרים להתעלם במפגיע מהעובדות החד-משמעיות שנחשפו בסוגיה זו, שמא יהיה בכך כדי "לטהר" את ראש הממשלה. השכל הישר מעלה כי זהו טיעון מרושע וחסר כל בסיס, והגיעה העת שייסתם עליו הגולל.
ב. האיום הצבאי של חמאס: בזיקה להיבט המימון לחמאס, רווחה בקרב פוליטיקאים, פרשנים ומובילי דעה בתקשורת המיינסטרים הטענה לפיה חמאס הפך לצבא לכל דבר ועניין, וחדל להחשב כארגון טרור. טיעון זה מוטח כהתרסה כלפי הדרג המדיני והביטחוני, אשר לא עשה את הנדרש כדי לסכל התעצמות זו שהתחוללה מתחת לאפו. יודגש עם זאת, כי באינטראקציה שבין צה"ל לבין החמאס, התקיימה כל העת משוואת כוחות א-סימטרית, שכן הארגון הפונדמנטליסטי החזיק בידיו אמצעי לחימה אלמנטריים אשר היו רחוקים מלהציב איום של ממש לצה"ל בנסיבות של התנגשות צבאית. גם המערך הרקטי הבלתי מבוטל של חמאס, אשר טווח הכיסוי שלו היה משמעותי, אותגר על-ידי מערכות ההגנה הישראליות "כיפת ברזל" ו"קלע דויד", באופן אשר מזער את אפקטיביות הסיכון לעורף הישראלי.
את הכישלון הקולוסאלי של צה"ל ב-7 באוקטובר יש אפוא לייחס לחדלון שאין לו הסבר רציונלי, של צה"ל, כאשר גם שגרת נוהלי הביטחון השוטף לאורך גבול רצועת עזה, שהיו אמורים לקדם את פני הרעה, לא התקיימו באותו בוקר מר ונמהר. הוא הדין לגבי העדרה של התרעה מודיעינית בהתייחס להכנות קונקרטיות של החמאס לביצוע פלישה או אף חדירה מוגבלת לשטחנו, על-אף צבר של סימנים מעידים אקוטיים. מה שברור הוא שהטענה כי ממשלת ישראל בכוונת מכוון אפשרה את התעצמות ארגון הטרור עד כדי עיבוי איום של ממש על ישראל, אינה אלא בבחינת פופוליזם מגמתי ונחות.
ג. הקונספציה בדבר "חמאס המורתע" היא פרי מוחו הקודח של נתניהו: בהינתן האסון שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר, חיצי הביקורת הנוקבים בשיח הציבורי, בתקשורת ובמערכת הפוליטית, הופנו באורח מגמתי ומניפולטיבי כלפי הדרג המדיני והעומד בראשו, כאחראים לעיצובה והנחלתה של הקונספציה המערכתית בדבר חמאס המורתע. המציאות העובדתית שונה מן הקצה אל הקצה, כך גם מזווית הראיה המתודולוגית, לפיה קונספציה ביטחונית היא הנחת עבודה מבית היוצר של הדרגים המקצועיים, הצבאיים-מודיעיניים, בהתבסס על הערכת מצב מתמשכת.
כאשר דרג מדיני מאמץ את הקונספציה הביטחונית כבסיס לעיצוב מדיניות, הרי שמוצמדת לה "פוליסת ביטוח" לפיה צה"ל מקיים יכולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות אמינות וזמינות, למקרה של קריסת הקונספציה. המשמעות המתודולוגית והמעשית הנגזרת מכך היא כי הקונספציה תאותגר ותחדל מלהתקיים ברגע שיהיה מידע ממוקד ו"שובר שוויון", שיפריך את תוחלתה. בהקשר הקונקרטי, במשתמע, צבר הסימנים המעידים האקוטיים שהתקבל במערכת המודיעין הישראלית בליל ה-7-6 באוקטובר 2023 היה אמור למוטט את חומת הקונספציה ולאיין אותה, על כל המשתמע מכך מהבחינה המבצעית.
ד. אחריות המדינה ל"הפקרת" אזרחיה וחטיפתם ב-7 באוקטובר מצדיקה תשלום "כל מחיר" לשחרורם: אין חולק על חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ובוודאי לעשות הכל כדי להשיב ארצה את חטופיה, שרבים מהם תושבים תמימים שנשלפו מבתיהם ביישובי עוטף עזה כאשר הצבא לא היה בנמצא. שאלת הבוחן בהקשר זה היא כמובן עניין "המחיר", המהווה סוג של "תפוח אדמה לוהט" המונח לפתחה של הממשלה, ומנוצל על-ידי גורמי אופוזיציה אקטיביסטיים כדי לנגח את הממשלה, גם בשם משפחות החטופים.
אולם יש לתהות האמנם טמון היגיון צרוף באימוץ כלל מנחה זה. השאלה הנשאלת היא האם נכון לכפר על עוולה, כואבת ונוראית לכל הדעות, בעוולה אחרת, שהשלכותיה נוגעות לאינטרסים לאומיים? דילמה זו ניצבת על שולחנם של מקבלי ההחלטות, ועליהם למצוא את הנוסחה שתגלם בתוכה מידה גדושה של רגש עז, מחד-גיסא, וקור רוח מנהיגותי, מאידך-גיסא.
"התקפלות" מוחלטת לנוכח תביעות החמאס תתפרש כסוג של כניעה והתרפסות בפני ארגון טרור, חרף ההישגים הצבאיים הברורים של צה"ל במלחמת "חרבות ברזל". במציאות המזרח תיכונית תצטייר מדינת ישראל בתודעה כ"נמר של נייר", באופן שינוצל עד תום בידי מכונות התעמולה הערביות במגמת השפלתה של ישראל, גם נוכח האתגרים הבלתי מבוטלים הניצבים בפניה במרחב עויין זה.
מצער אפוא לקבוע שהטיעון לפיו חזרת כל החטופים תהיה בבחינת הביטוי המובהק לניצחון המוחלט של ישראל על החמאס אינו מחזיק מים כלל ועיקר. תידרש אם כן מדיניות ישראלית מושכלת אשר תדע להפיק את המיטב מהעובדה שהחמאס מייחס משנה-חשיבות לשחרור כמה שיותר מהמחבלים האסורים בישראל, לצד הנחת העבודה שמבחינת ארגון הטרור החטופים הישראלים הם קלפי המיקוח היחידים שבידיו, ומתקיים לפיכך אינטרס לשמרם בחיים.
ה. האמנם הובסה ישראל במערכה מול חמאס? תובנה ברוח זו רווחת בקרב מספר "לשעברים" אשר "מגייסים" גישות אנליטיות אוניברסליות מעולם ההיסטוריה הצבאית, כ"נייר לקמוס" לשיפוט תוצאותיה של מלחמת "חרבות ברזל". אסכולת חוקרים זו מתעלמת במודע מהעובדה כי הייתה זו מלחמה א-סימטרית אשר התנהלה רובה ככולה בשטחים בנויים ורוויי אוכלוסייה, אילוצים אשר חייבו את צה"ל להתנהל בזהירות יתר, ולהתקדם עקב בצד אגודל במסגרת המהלך הקרקעי ברצועת עזה. יש להניח כי הדהוד דעתם "המלומדת" של גורמים אלה בכלי התקשורת המובילים אינה מנותקת מהאג'נדה המגמתית של הכפשתו של ראש הממשלה כמי שהבטיח ניצחון מוחלט על חמאס...
העובדה שמתקיימת הפסקת אש ממושכת בקרבות ברצועת עזה, כמרכיב של עסקה להשבת חטופים, אינה פרי תכתיב של חמאס אלא תולדה של "התקפלות" מבוקרת של הממשלה לנוכח לחץ ציבורי פנימי אגרסיבי ללא אח ורע, שהפעילו גורמי מחאה ומשפחות חטופים, לצד מעורבות מדרבנת של ממשל הנשיא טראמפ, באמצעות השליח המיוחד וויטקוף.
גם בנסיבות אלה, המשקפות לכאורה עמדת חולשה של ישראל, כל מי שעיניו בראשו לא יוכל להתעלם מתהליך גיבושה של חזית רחבה, בהובלת ארה"ב, המחויבת לחיסול שלטונו של חמאס ברצועת עזה ולפירוזה המלא כמרכיב הכרחי של סיום המלחמה. במילים אחרות, יש לשפוט את תוצאתה האמיתית של המלחמה דרך אספקלריה זו, שכן גם חמאס החל להפנים ש"הספירה לאחור" מבחינת משילותו בעזה מצויה בהילוך גבוה, מה גם שנהיר לו כי צה"ל דרוך לחזור ללחימה עצימה בכל רגע נתון, במטרה לאכוף מציאות אחרת בזירה זו.
למותר לציין כי עצם הדהוד הטיעון הנואל לפיו ישראל הובסה על-ידי חמאס, לכאורה באצטלה מקצועית ועל בסיס עקרונות תורת הלחימה, מנוצל בעצימות גבוהה על-ידי גורמי תעמולה ערביים, ויש בו כדי להזריק תשומות מורליות לעידוד רוח הלחימה של הכוח השיורי של ארגון הטרור ברצועת עזה, לצד דרבון גורמי חמאס ביהודה ושומרון להגביר את פרופיל הפיגועים בישראל.
דווקא כאשר הכוכבים מסתדרים היטב לצידה של ישראל ומצבה האסטרטגי של המדינה הוא משופר לעומת המצב ששרר ערב המחדל הגדול, בעיקר בהינתן ממשלו של טראמפ בארה"ב, ולא פחות מכך נוכח ריסוקו של "ציר הרשע" השיעי בהובלת אירן, הרי שיהיה זה נכון להתמקד בביסוס ההישגים עד כה, עם הפנים קדימה לקראת התמודדות אל מול האתגר הגדול באמת, קרי - חיסול פוטנציאל איום הגרעין האירני. הפיכתו של ראש הממשלה למטרת-דמות, מושא שנאה פתולוגית, לא זו בלבד שאינה במקומה, אלא שהיא נסמכת על מיתוסים הנשענים על מסד נתונים מעוות ושגוי מעיקרו.