חטיבת הצנחנים הסדירה נשלחה לראס-סודר בעקבות הקד"ם (קבוצת דיון מכין) הראשון עם הרמטכ"ל במלחמה, ב-6 באוקטובר, בשעה 18.30. בקד"ם הוחלט: "מרש"ל (מרחב שלמה) זקוק לתגבור נגד התקפות חי"ר, ולכך יספיקו ארבעים טנקים. חטיבת הצנחנים תשמש עתודה מוטסת. אין להטיסה עוד הלילה". החלטה זאת התקבלה כפי הנראה גם בגלל הלחץ של עוזי יאירי, שפחד פן תסתיים המלחמה בלי השתתפות חטיבתו. הוא היה הרל"ש של דוד אלעזר, היו לו קשרים, וזה התברר כאסון של החטיבה. קצין אג"ם החטיבתי, גיל דוד: "מנו, הקחצ"ר, ביקש מעוזי לחכות, אבל עוזי דחף כל הזמן שצריך לתת לנו עבודה. אני לא מאמין שרק בגלל הנִדנוד של המח"ט שלחו חטיבה כל-כך חשובה לראס-סודר, אבל הוא נִדנד". ב-7 באוקטובר, בשעה 05.00, הגיע לפיקוד הדרום מברק מהמטכ"ל: "נשלחו שתי פלוגות צנחנים לרפידים". בעיוָרון שבו נמצאו אנשי אג"ם/מבצעים במטכ"ל, שתי פלוגות צנחנים היו בעיניהם כוח משלוח שעשוי להפוך את הקערה על פיה. בשעה 13.37 ביקש במכשיר הקשר מפקד אוגדת סיני האלוף אברהם מנדלר מאלוף הפיקוד גונן לשלוח את חטיבת יאירי לראס-סודר. ב-14.00 הודיע גונן למנדלר, שהוא שולח רק גדוד אחד לראס-סודר. בשעה 21.45 הודיע גונן ליאירי שטנקים מצריים מתקדמים אליו. "אין תותחי לא-רתע, יש רק בזוקות", אמר יאירי. "קדם את הטנקים (שלל ממלחמת ששת הימים) צפונה. תשאיר מארבי בזוקות. תיקח כוחות להרים.¹ המצרים עלולים להיות אצלך תוך פחות משעה", יעץ-פקד גונן. ב-22.30 הודיע גונן ליאירי: "יש לי שבעה טנקים ויגיעו עוד חמישה. תציב אותם ברוחב, לאורך הכביש (מצפון לראס-סודר). נארגן לך עוד כמה טנקים. נוריד לך תול"רים. תחסום את הוואדי ליד מצבת פרקר. מעכשיו אתה בפיקודי. כאשר יהיה מגע תודיע לי". בשעה 23.15 הודיע יאירי לגונן: "לא נוצר מגע (עם המצרים). מפקד כוח השריון (הישראלי) מפחד לעבוד בשיטה של האלוף".³ גונן השיב: "שישים טנקים באינפילדית², (ירי אש רצופה לאורך קו החזית – א.מ.), רחוק מהכביש. רק אלה משמאל יירו ראשונים. צריך להוריד מוקשים לראס-סודר". מפקד גדוד 890, יצחק מרדכי: "במטוס שמעתי במכשיר הקשר שמטוסים שלנו נופלים. נחתנו בראס-סודר, ואחרינו הגיעה מִפקדת החטיבה. מהר מאוד התברר שבגלל השיבושים בסדר ההטסה והסכנות שבנחיתה בראס-סודר, מפוזר הגדוד בשלושה מקומות. חבורת הפיקוד הגדודית, פלוגת הרב"טים בפיקודו של אלי סורק וקצינים מסופחים נחתו בראס-סודר; פלוגתו של יקי לוי (שנהרג אח"כ ב'חַוָּה הסינית') נחתה באבו-רודס; הסמג"ד זאב דרורי עם חלק מפלוגת המפקדה ומטה הגדוד, חובשים וקשרים, נחתו ברפידים. ריכוז הכוחות האלה נמשך שבוע ימים".⁴ עוזי יאירי סיפר: "כשהגעתי לראס-סודר לא ידעתי לשם מה אני מגיע לשם, מה המשימה שלי, מהן הוראות הקשר ומפת קוד. שום דבר.⁵ פשוט נחתנו. אמרו לי: ׳כשתבוא לשם יסבירו לך מה צריך לעשות'. הכַּוָנה לרדת לראס-סודר כדי להקים שם איזשהו מתחם הגנה מינימלי כלפי צפון. פגש אותי שם ספקטור, מפקד יחידת ׳שקד׳, שהיה שם עם שני טנקים, חיילי נח"ל וחיל-הים, וחלק מהיחידה שלו. גיליתי טלפון, והתקשרתי לפיקוד. הסבירו לי שהמשימה היא להגן בראס-סודר כלפי צפון. באותו לילה ולמחרת הגיעו עוד כמה טנקים. התחלנו להתבצר בראס-סודר". אמנון שחק: "בראס-סודר פגשנו שני טנקים, אחד שלא יורה ואחד שהגיע אלינו מהמיתלה".⁶

יצחק מרדכי: "איש לא ידע מה עושים. אחר-כך קיבלנו פקודה, לעצור דיביזיה מצרית שאמורה להתקדם אלינו מצפון, מעין-מוסא. ציוד להקים מגננה לא היה לנו. היינו מפקדת חטיבה, גדוד 890, גדוד קורס מפקדי-הכיתות בפיקודו של מולה שחם וגדוד המרגמות הכבדות (מילואים) של החטיבה. הטיסו אלינו תותחי לא-רתע. בלילה הוצאנו לכביש שש חוליות ציידי-טנקים עם נשק אישי ואימונים, כשישה קילומטרים מצפון לראס-סודר. הם פוזרו לאורך הצירים ומשימתם הייתה להכות באויב. איך? לפגוע איכשהו בטנק הראשון ולעצור את השיירה, אחר-כך לסגת לכיווּן הים ולחזור לראס-סודר. על גגות הבתים בראס-סודר הכַנּו עמדות מקלעים ובקבוקי מולוטוב, כדי להשליך אותם על הטנקים המצריים. למטה רובאים, ובאגפים בזוקאים. מלחמה פרטיזנית, כמו במלחמת העצמאות. הרגשנו חוסר-אונים. בלילה הגיעה פלוגה מסייעת, עם תותחי לא-רתע, הגיע גדוד מרגמות כבדות, הגיעו שבעה טנקים מכל הסוגים". ביום ב׳, 8 באוקטובר, יצא פיקוד הדרום להתקפת-נגד, והאוגדה של אברהם אדן תקפה את הארמיה השנייה. גונן הודיע על כך ליאירי, והורה לו להיות מוכן לעלות עם הכוח שלו צפונה ולהשתתף בניצול ההצלחה (שלא היתה) ולצלוח את תעלת סואץ לכיווּן מערב. מרדכי: "ביום ב׳ יצרנו מגע עם הכוחות הקדמיים של המצרים. ירינו עליהם במרגמות ועצרנו אותם. הם לא התקדמו דרומה, עד היום לא ברור לי מדוע. המצרים לא התקדמו אלינו אפילו מטר אחד, אבל קיבלנו הוראה לשרוף את כל המתקנים של חיל-הים ושל המודיעין בראס-סודר. אמרתי שאין בזה היגיון, הרי המצרים נבלמו בגִזרה שלנו. משה דיין ומפקד מרחב שלמה, אלוף (מיל') ישעיהו גביש, הגיעו אלינו וכפו עלינו להשמיד את המתקנים. פינו את רוב החטיבה מראס-סודר והשאירו בה רק כוח קדמי. למעשה, כמעט לא קרה אצלנו כלום. רדפנו אחרי חוליות קומנדו מצריות שהונחתו ממסוקים. עסקו בזה בעיקר חיילי פלוגת הטירונים של מנו,⁷ שירדו ראשונים לסיני, עוד ב-5 באוקטובר. הם לקחו בשבי גדוד קומנדו שלם, והרבה ציוד. לילה אחד ישנו חיילי הפלוגה הזאת באבו-רודס. מטוס טופולב מצרי הגיע אליהם בנתיב אזרחי והפציץ. פצצה אחת פגעה פגיעה ישירה בחדר שישנו בו חיילי הגדוד, והרגה שבעה מחיילי הפלוגה. במרדפים נהרג רק מפקד הפלוגה, מנו. באחד המרדפים האחרונים הסתתר קומנדו מצרי. המצרים נקראו להיכנע. הם סֵרבו. מנו הפעיל בזוקה לכיווּן שלהם. תוך כדי כך הסתער עליו איש קומנדו מצרי אמיץ מאוד, והרגו. בסופו של דבר כל הכוח המצרי נכנע".⁸

סגן-אלוף דורון רובין (לימים אלוף), שפיקד ב-1973 על גדוד צנחנים סדיר 202, היה אמור להגיע אִתו לראס-סודר, אבל אחרי שנחתו שם מקצת מן הכוחות נאסרה הטיסה במרחב, בגלל החשש שהמטוסים יופלו. רובין ופקודיו נחתו ברפידים. רובין: "לא התרגשתי בגלל הניתוק מהחטיבה. גדוד צנחנים מסוגל לפעול לבדו. את הניתוק מעוזי יאירי קיבלתי בשלוַת-נפש. מראש היה כמעט ברור לי שזה יקרה. היו אִתי מפקדי הפלוגות, היה אִתי הגדוד. הייתי די מבסוט. חיפשתי עבודה. "מפקד האוגדה, אלברט היה בחפ"ק במיתלה, וברפידים היה סגנו, פינקו (אלוף-משנה ברוך הראל). הוא אמר לי: ׳שמע, תאבטח לי את המחנה'. לא התייחסו אלי ברצינות רבה.⁹ פינקו ואנשי מטהו לא ידעו מה לעשות בגדוד צנחנים. הייתה מבוכה, הייתה אנדרלמוסיה, מטוסים תקפו את רפידים ואנשי קומנדו מצריים נחתו באזור. זחל"מים לא היו לי, נשק יחידתי לא היה. רק חגור לחיילים ונשק אישי.¹⁰ ביממה הראשונה לא עשיתי שום דבר, ובסיני הייתה מלחמה איומה.¹¹ "ביום ב', 8 באוקטובר, הגיעה לרפידים שיירת זחל"מים. קיבלתי פקודה לנוע אִתה למיתלה. התארגַנּו במרכז הבסיס, ואני הלכתי לחפ"ק של אלברט. זאת הייתה פגישתנו הראשונה. אמרתי לו: ׳אני גדוד צנחנים, אני רוצה עבודה'. הוא אמר לי: ׳שב בצד'. הייתה לי הרגשה לא טובה. או שאין למפקדי האוגדה זמן לחשוב, או שהם לא יודעים מה לעשות אִתי.¹² ישבתי על מכשירי הקשר וניסיתי להבין מה קורה בחזית. ממה ששמעתי הבנתי שה׳בּרוֹך׳ בעיצומו. אחרי שעה חזרתי אל אלברט ואמרתי: ׳שמע, אני יכול לצאת קדימה לדיונות. אני יכול לאבטח טנקים, אני יכול לפגוע במצרים. תן לי עבודה!׳. הוא השיב: ׳בחור צעיר, זה רעיון. כמה צוָתים אתה יכול להוציא?׳. אמרתי: ׳יש לי חמש פלוגות, אני יכול להוציא חמישה-עשר עד עשרים צוָתים מחלקתיים. אם נפעל כל לילה, וצריך להשאיר רזרבה וחילוצים, אני יכול להוציא מדי לילה עשרה צוָתים'. אמר: ׳תגיש לי תוכנית'. "רצתי החוצה, לקחתי מפה, ביקשתי מודיעין ואמרתי לאנשים של אלברט: ׳אם אתם מסוגלים להגיד לי איפה יש חניוני טנקים מצריים, אני אפשוט עליהם'. אמרו שאינם יודעים. ביקשתי שיאפשרו לי לאבטח לפחות חניוני טנקים שלנו. הייתה תחושה שזה חורבן הבית, שהכול נדלק. ידענו שמוצב החרמון נפל, ושהמעוזים בתעלה מכותרים. הקמ"ן של אלברט הוסיף עוד ועוד דגלים אדומים על המפה, מעוזים שנפלו בידי המצרים. מתעסקים במפות, לא יוצאים לשטח.¹³ לבסוף אישר לי אלברט לצאת בלילה לפשיטה אחת, עם נבחרת, מג"ד, סמג"ד ומפקדי פלוגות. לקחתי את הכוח ונסענו. באותו לילה הוצאנו שלושה סיורים חובבניים. הסיור שפיקדתי עליו דפק חניון של טנקים. טנק מצרי אחד חטף בזוקה צרפתית. הסמג"ד של איציק מרדכי, שנספח אלי, זאב דרורי, ירה בבזוקה. הטנקים שבחניון נפוצו לכל עבר. חוויה בלתי-רגילה. ליל ירח בהיר בסיני. הִיסְטֵרִיקָה של טנקיסטים. כשחזרנו ירו עלינו כוחות ישראלים, שאמרנו להם בקשר מי אנחנו. הם לא חיברו את השיחה בקשר למראה עיניהם וירו. החיילוּת שלהם הייתה כל-כך גרועה עד שלא פגעו באיש. בלילה הראשון שלנו דפקנו טנק, טיוַּחנו ארטילריה והִפצצנו חניון. בלילה השני טיוַּחנו חניון, ורוב הגדוד שלנו אִבטח גדודי טנקים, כדי שיוכלו לישון, להתחזק, לטפל בפרטים. לילה אחד שמרתי על החטיבה של אריה בירו,¹⁴ לילה אחד על הכוח של אמנון אשכול ולילה אחד על החטיבה של דן שומרון.¹⁵ הייתי כוח אוגדתי, והקוד שלנו היה ׳אדומים׳".¹⁶

זאב דרורי (לימים אלוף-משנה ופרופסור להיסטוריה), סגנו של יצחק מרדכי, נקלע לרפידים יחד עם החובשים, הקַשָּרים וחלק מאנשי גדוד 890, כשהגיעו מפקדו והכוח העיקרי לראס-סודר. דרורי השתתף בפשיטה הראשונה של רובין על חניון הטנקים. הרי סיפורו: "היינו עשרים חבר׳ה, כולם קצינים. הלכנו ברגל עד חטיבת הטנקים של בירו, בקו המגע עם המצרים. בירו אמר שאינו יודע איפה חונים המצרים. הלכנו בדיונות לכיווּן ׳המחנה הפולני׳. הערכנו ששם החניון המצרי. הלכנו כשישה קילומטרים, בליל ירח בהיר. הבחַנּו באורות. התקדמנו לאט וראינו מצרים עובדים על טנקים. זה היה חניון גדודי. זחלנו כארבע מאות מטרים, עד טוָח בזוקות. במרחק כמאתיים מטרים מהחניון ראינו שומרים שהלכו להשתין. נתַנּו מכת-אש וטיוַּחנו מאחור ארטילריה שלנו, מרגמות כבדות 160 מ"מ, על החניון. קצין הטיווּח נחנק מרוב התרגשות. לקחתי את מכשיר הקשר ונתתי הוראות. החניון חטף מכה ארטילרית. המצרים הגיבו מהר וירו לכל הכיווּנים. הסתלקנו. הפצצות נפלו באמצע החניון, והמצרים ברחו לכל עבר בצעקות היסטריות".¹⁷

היום כבר אין זה סוד שכל ההנהגה המדינית והצבאית של המדינה כשלה באוקטובר 1973 בכך שאיש מחבריה לא ראה את הנולד ולא הבין – חרף כל הסימנים ושפע מודיעין שזרם מכל עבר - שעומדת לפרוץ מלחמה גורלית. הבעיה היותר גדולה היא, שגם כל שכבת הפיקוד הבכיר - אלופים ותת-אלופים, מפקדי חזיתות ואוגדות, כשלו באותה מידה.¹⁸ לטענתי, הכישלון המתמשך העיקרי, מאז הקמת צה"ל ב-1948 ועד עצם היום הזה, הוא שאין למדינת ישראל צבא מקצועני באיכות גבוהה אלא מיליציה שמפקדיה הבכירים אינם מבינים את הֲוָיַת הצבא והמלחמה. הדבר בא לידי ביטוי באי-הכרת האויב, באי-הבנת שדה הקרב העתידי, כתוצאה ישירה מכך באי-הכנת הצבא לכל מלחמה באשר היא. מכיוָן שעד היום אין מפיקים בצה"ל לקחי אמת ובנוסף גם מסתירים ליקויים, זו אך תוצאה טבעית ולמעשה מחויבת המציאות שכעבור 50 שנה שום דבר לא השתנה. ההלם והאנדרלמוסיה והבלבול של אוקטובר 2023 הם הַעתֵּק-הַדבֵּק של הכישלונות של אוקטובר 1973. במיוחד בולט הדבר בתפקוד של מפקדי צה"ל ביום הראשון של שתי המלחמות: המפקדים נכנסו להלם ולא תִפקדו כלל, ובהמשך תפקדו במצב פּוסט-טראומטי, על כל הליקויים שנלווים לכך. למעשה ב-2023 ההלם וחוסר תפקודם של הנהגת המדינה ובכירי מערכת הביטחון הינם לדעתי חמורים הרבה יותר יותר, שכן בחמישים השנים שחלפו בין שתי המלחמות לא רק שמערכות המדינה עברו תהליך הסתאבות טבעי שכל מערכת ביורוקרטית עוברת ברבות השנים, אלא שבנוסף לכך, באותם חמישה עשורים דאגו מרבית המפקדים של צה"ל להאדרת שמם וטיפוח יוקרתם האישית הרבה יותר מכפי שדאגו לביצוע המשימה שעם ישראל הפקיד בידיהם. את התוצאה רואים כולנו ערב ערב מעל מסכי הטלוויזיה: מלחמות גנרלים. כך היה בכל מעצמות העולם לאורך ההיסטוריה כולה, וזו למעשה דרכו של עולם. הבעיה היא שאנו עם קטן, שחי במדינה קטנה אף יותר, ובשעה שהמנהיגים והגנרלים של מדינות ענקיות בשטח ובתושבים יכולות להרשות לעצמם את ההתכתשות הבין-אישית הזו של המנהיגים שלהן, אצלנו הדבר מסוכן וגובל בהתאבדות, לא שונה בהרבה מקבוצת לִוְיָתָנים ששׂוחים ועולים על החוף, למרות שהם יודעים שהם ימותו שם. עקרון השרידות מסביר את ההתאבדות הזו: הם משקיעים את כל כוחם לנטרל איומים על עצמם על חשבון המדינה וצה"ל. עלינו חובה לעצור, להבין לעומק את הֲוָיַת הצבא והמלחמה ולבנות מערכת ביטחון חדשה, מקצוענית ויעילה בטרם יהא מאוחר. _____________________________ בשבוע הבא: הנח"ל המוצנח נשלח לדרום רמת הגולן לפני פרוץ המלחמה; הכנות לא מקצועיות; תחילת מלחמת יום הכיפורים בתל סאקי בדרום רמת הגולן; עדויות של הלוחמים אליעזר ('לייזי') אגסי ואהרון בוך; קוצר הבנה של הפיקוד הבכיר; עדות של המג"ד (לימים אלוף) יורם יאיר, המכונֶה 'יָא-יָא'; מחיר המלחמות והשפעתו ארוכת הטוָח.

1. ציטוט מיומן המבצעים של פיקוד הדרום שנתן גונן למחבר אחרי המלחמה. שמואל גונן היה חייל בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. חטיבה זאת לחמה בגִזרת ירושלים, ביצועיה היו גרועים אך בעזרת הזרוע האידֵאולוגית של הפלמ"ח הם זכו לתהילה מיתולוגית על הצלחה שלא הייתה ולא נבראה. בעשרים וחמש השנים מאז, התרגלו אנשי "הראל" להאמין שהם באמת הגישו את המדינה לעם היושב בציון על מגש של כסף. בצר לו, חזר גונן בתודעתו לתקופה ההרואית ההיא, ונתן פקודות כאילו מדובר בלחימה בכנופיות של ערבים או ביחידות של הלִגיון הירדני בהרי ירושלים ב-1948. אז, בסביבות ירושלים, ניתן היה להפוך את הקערה על פיה על-ידי מארב מוצלח בהרים. 2. יומן המבצעים הנ"ל. יאירי, הרל"ש הממושמע לשעבר, המשיך לכנות את גונן במלחמה בכינוי הטקסי "האלוף" ולא כפי שכינו אותו המפקדים הבכירים – שמוליק או גורודיש. 3. אש אֶנְפִילָדִית (enfilade fire) – אש הנורֵית בקו ישר, במקביל לפני הקרקע, לאורך כל המטרה מקצה אל קצה (אש שטוחת מסלול, לעומת ירי תלוּל-מסלול). 4. סדרת ראיונות עם יצחק מרדכי. גם זה היה אחד הליקויים של צה"ל במלחמה. עד אוקטובר 1973 תִרגל צה"ל פעמים רבות ניוּד אֲוִירי של הצנחנים והנחת-היסוד שלו הייתה שניתן לנייד במהירות גדוד צנחנים במטוסים. התברר שהנחה זאת הייתה עורבא פרח. 5. מדובר במפקד חטיבת העילית של צה"ל. פן נוסף בתפקוד הלקוי. 6. סדרת ראיונות עם אמנון ליפקין-שחק. 7. סרן עמנואל בן-ישי. קיבל את עיטור המופת. הרי התֵאור הרשמי של המעשה: "ב-13 באוקטובר 1973, בעת היתקלות באנשי קומנדו מצרים, התפתח קרב ואנשי הקומנדו המצרי תפסו מחסה במערה. סרן עמנואל בן-ישי ז"ל לקח מאחד מחייליו בזוקה, חשף עצמו לאש האויב וירה לעברם. בנסותו להגיע למערה נפגע ונפל. במעשיו הוכיח סרן עמנואל בן-ישי ז"ל דוגמה ומופת לחייליו באומץ-לבו, קור-רוחו ודבֵקותו במשימה". 8. ראיון עם יצחק מרדכי ב-14 בינואר 1984; ראיון עם שמואל שחם ב-3 במאי 1987; הראיונות הנ"ל עם אמנון שחק וגיל דוד; "הגדוד במלחמה", חוברת פנימית על גדוד 890 במלחמת יום-הכיפורים, 1974; יומן המחבר, שהיה מצורף כאיש מילואים וכהיסטוריון של הצנחנים לפלוגת חיל רפואה חטיבתית ולאחר צליחת תעלת סואץ ב-18 באוקטובר פיקד על חוליה לפינוי נפגעים של הגִזרה הצפונית מול איסמעיליה. 9. שהרי אחרי מלחמת ששת הימים שטפו מפקדי השריון את המוח של עצמם, שאין צורך בשום סוג של חיל-רגלים בשדה הקרב העתידי. 10. חזרה לתנאֵי מלחמת העצמאות למרות ההתפתחות העצומה לכאורה בצה"ל וההשקעות העצומות מאז. 11. בזבוז משאבים צבאיים נדירים. 12. אלברט נחשב לאחד הקצינים המוצלחים והיה אמור לקבל את הפיקוד על גייסות השריון אחרי יום הכיפורים, אילולא פרצה המלחמה. 13. שהרי טכניקות ופתרונות בית-הספר קרסו, פקודות הם לא קיבלו וכישורים טקטיים אין להם. 14. תת-אלוף. בתקופת פעולות-התגמול, בשנות החמישים, פיקד על פלוגה בגדוד 890 של הצנחנים. 15. רמטכ"ל לשעבר. התגייס לגדוד 890 בשנות החמישים. לימים הוא פיקד על הגדוד ואחר-כך עשה הסבה לשריון ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת טנקים. 16. ראיון עם דורון רובין ב-26 בספטמבר 1983. 17. ראיון עם זאב דרורי ב-9 בפברואר 1984. 18. חקרתי את האפשרות שלפחות שר הביטחון משה דיין לא הופתע מעצם פרוץ המלחמה, כי היה מעורב בקונספירציה עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ונשיא מצרים אנוואר סאדאת, להניח למצרים להשיג ניצחון קטן ולצלוח את התעלה. את ממצאי מחקרי פרסמתי במסה "השערת הקונספירציה" שהתפרסמה בספר שערך ד"ר מיכאל ברונשטיין, "ניצחון בסבירות נמוכה", ובו מחקרים של "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" שהקמתי, הוצאת אפי מלצר ושרידות, הדפסה שניה, 2019. אם ראשי מערכת הביטחון של ישראל ובכירי צה"ל היו טורחים לקרוא את המחקרים בספר זה ולהפנים את לקחיהם ותובנותיהם, ייתכן שהיה נמנע הטבח שביצע בנו החמאס ב-7 באוקטובר 2023.