מלחמות הסחר של דונלד טראמפ עם קנדה, מקסיקו, סין והאיחוד האירופי מצטברות להימור כלכלי ופוליטי ענק: שהאמריקנים ישלימו עם חודשים ואולי שנים של נזק כלכלי בתמורה לתקווה ממשית לתיעוש מחדש של ארה"ב – מנתח ניו-יורק טיימס. זהו סיכון עצום. טראמפ הודה בשבוע שעבר, כי ייתכן שארה"ב תשקע למיתון בשל צעדיו, אך טען שזהו מחיר נמוך תמורת החזרתן של משרות יצרניות. טראמפ ניסה זאת ב-2018 אך נכשל. מכס של 25% על פלדה ושל 10% על אלומיניום הוביל לעליית מחירים ומספר העובדים עלה זמנית ב-5,000; בזמן הקורונה הוסרו המכסים ומספר העובדים לא השתנה. מחקרים העלו שהכלכלה האמריקנית איבדה עד 75,000 משרות בענפים התלויים בייבוא פלדה ואלומיניום. התפוקה לשעה במפעלי הפלדה ירדה, בניגוד למגמה בכלל התעשיה. כעת הניסיון גדול בהרבה, ומכסי התגמול על היצרנים האמריקנים מיועדים לפגוע בבטן הרכה של תומכי טראמפ במדינות מפתח כמו מישיגן ופנסילבניה. לא נראה שטראמפ מתרגש. הוא תומך במכסים מזה עשרות שנים ומשוכנע שיוכלו לשים קץ למה שהוא רואה כעידן בו ארה"ב נוצלה בידי ידידיה ויריביה. רבים בצוותו הכלכלי, ובראשם שר האוצר, סקוט בסנט, מעולם לא תמכו בגישה זו – אך יודעים שעליה ליישר קו איתה כדי לשמור על מעמדם. מייקל פורמן, שהיה נציג הסחר של ארה"ב בשנים 2017-2013 וכעת נשיא המועצה ליחסי חוץ, אומר שטיעוניו של טראמפ מתחלקים לשלושה: קלף מיקוח, הכנסות ותיעוש מחדש. נכון לעכשיו, קלף המיקוח עובד: קנדה ומקסיקו הבטיחו לפעול נגד הברחות הפנטניל. קנדה ספגה מכסים כבדים במיוחד, למרות ששיעור הפנטניל המגיע ממנה הוא מועט ביותר. אבל, מדגיש פורמן, אפשר להשתמש בכלי הזה רק פעם-פעמיים; בנקודה מסוימת תבוא תגובה, כפי שעשו קנדה והאיחוד האירופי. בנאום ההשבעה שלו דיבר טראמפ על הנשיא ויליאם מקינלי, אשר הטיל מכסים כבדים בשנות ה-1890, וטען שהייתה זו נקודת שיא במדיניות הכלכלית האמריקנית. לדבריו, מדובר במיסוי מדינות זרות במקום במיסוי האמריקנים. אבל שוב, מציין הטיימס, העובדות מלמדות אחרת. המכסים על סין הכניסו 60 מיליארד דולר בממשל טראמפ הראשון, אך במקביל היה צורך לפצות את החקלאים שנפגעו מהמכסים הסיניים – בסכום כמעט זהה. הטיעון בדבר השבת משרות בתעשיה נטוע עמוק בנפשו ובעברו של טראמפ; הוא לא ממש מתעניין במחקרים המציגים תמונה שונה. טראמפ היה רוצה שהכל ייוצר בארה"ב, אך יש סיבות שארצות סוחרות זו עם זו. לחלקן יש יתרונות תחרותיים במוצרים מסוימים. אחרות מצויות בשלב פיתוח שונה. יש מדינות שאינן רוצות לייצר מוצרים פשוטים כאשר ניתן להתקדם להיי-טק. אבל בעיני טראמפ, תיעוש מסורתי הוא החשוב ביותר; האידיאל שלו, אמר ב-2016, הוא ארה"ב של שנות ה-1950. טראמפ אינו מתרשם כאשר כלכלנים מציינים, כי חלקי מכוניות עשויים לעבור תריסר פעמים את הגבול עם קנדה לפני שהם מותקנים ברכב תוצרת ארה"ב, ושהם יתייקרו בהרבה בגלל המכסים. או שעיצוב המוליכים-למחצה המתקדמים ביותר ינוע הלוך ושוב לחברת טייוואן סמיקונדקטור, יצרנית השבבים המצליחה ביותר בעולם, לפני שהם עצמם ייוצרו בטייוואן – גם אם הקניין הרוחני הוא אמריקני. דבר אחד המשותף לטראמפ ולג'ו ביידן הוא הרצון להחזיר לארה"ב את ייצור השבבים. ביידן העביר בתמיכה דו-מפלגתית את חוק השבבים, אשר העניק 50 מיליארד דולר להשקעות במפעלי השבבים המתקדמים ביותר. הרעיון החל למעשה בקדנציה הראשונה של טראמפ, אך בנאומו בקונגרס לפני שבועיים הוא טען שהחוק "הוא דבר נורא. אנחנו נותנים מאות מיליארדי דולרים ואין לזה משמעות. הם לוקחים את הכסף שלנו ולא מוציאים אותו". בעיני טראמפ, גם כאן הפתרון הוא מכסים: אם השבבים ייוצרו בארה"ב, הם יהיו פטורים ממכס. הבעיה שלו היא הזמן. נדרשות שנים לבנות את מפעלי השבבים המתקדמים ביותר, וגם אז – ארה"ב תהיה תלויה בטייוואן לרכישת 80% מהמוליכים למחצה המתקדמים ביותר. לא בטוח שהמצביעים ימתינו זמן כה רב לתוצאות.