אגדה אורבנית ירושלמית שגילה למעלה מרבע יובל, מספרת שאחד מגדולי חכמי תורת האתיקה של האוניברסיטה העברית, הומניסט דגול ופילוסוף ידוע, שהיה בנוסף לכל תאריו ומעלותיו וחסרונותיו גם יהודי דעתן ושומר תורה ומצוות, לא יכול היה להשלים את תוכנה של מגילת אסתר שאותה קוראים בליל פורים ובבוקרו ברוב עם בבתי הכנסת בכל רחבי הארץ. הפריע לו מסע ההרג והנקם שעשו יהודי ממלכת האחשוורוש בצורריהם מבקשי רעתם: 'וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ... [ואת] עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ', ולמחרת המשיכו במסע הנקם בשושן הבירה: 'וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ' - וכל זה, 810 הרוגים, רק בשושן; בעוד ש'שְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף'; בסך-הכל 75,810 הרוגים, לא כולל המן הרשע שנתלה על עוד קודם לכן (על-פי הפיוט שבהגדה של פסח המן נתלה בליל פסח: 'רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח'); לא כולל ושתי המלכה, בגתן ותרש וכנראה גם בתו של המן שלפי חז"ל התאבדה לאחר שהבינה שאת קיתון הרפש הטילה על אביה שהוביל את מרדכי על הסוס. 75,810 גויים הרוגים, או כ-600 איש בכל אחת מ-127 מדינות אחשוורוש. זה מה שהטריד אותם. הנתון המדמם הזה, מספרת האגדה האורבנית, לא התקבל על דעתו האתית של אותו פילוסוף ירושלמי. כדי לצאת מן המצוקה הנפשית, הוא ניצל תכונה אחת שהטביעו חז"ל בפורים, בניגוד לשאר חגי ישראל: פורים של כלל ישראל שנחוג בי"ד באדר, ופורים שושן שנחוג בט"ו בחודש. הפתרון לכך, על-פי האגדה, ממש פשוט: סמוך לשעת קריאת המגילה בירושלים עירו בליל ט"ו באדר, היה האיש נעלם - ובעצם עולה על האוטובוס לתל אביב, שבה כבר אין חובת קריאת מגילה באותו ערב. כך פטר את עצמו מחובת קריאת מגילה: בפורים דערי הפרזות הוא שהה בירושלים, שבה אין קריאת מגילה בערב זה, וירד לתל אביב בפורים דשושן, שבו אין קוראים מגילה אלא בירושלים. תפיסת עולמו ההומניסטית לא הניחה לו 'להיות שותף', ולו רק פסיבי, למסע הנקם היהודי ברחבי ממלכת אחשוורוש. ולא עזרו לצאצאיו של הפרופסור המכובד כל הכחשותיהם וטענותיהם, שכל הסיפור על הבריחה לתל אביב שנועדה לפטור אותו ממקרא מגילה, לא היה ולא נברא. נכדו, אדם חשוב וחושב, אף העיד בנקיטת חפץ כי הוא זוכר היטב את סבו יושב לידו בבית הכנסת השכונתי בבירה, ומאזין עימו לקריאת המגילה, כדת וכדין. אך דבר לא עזר והאגדה דבקה בו, בבחינת 'אֵין לְהָשִׁיב'.אגב כך נזכיר שההכחשות הנמרצות אולי הסיטו את הסיפור המוזר הזה ממיודענו הפילוסוף, אבל הסיפור נותר חי ורק עבר לחיקו של פילוסוף ירושלמי אחר, חוקר תנ"ך נכבד. גם צאצאיו דחו בשאט נפש את סיפור הדלטוריה הזה בכל כוחם, וספק אם עלתה בידם, אבל הסיפור נשאר חי וקיים. סיפור או לא, יש שאינם חיים בשלום עם סיפור המגילה. ולנו לא נותר אלא להרהר בשאלה כיצד היה הבג"ץ בן זמננו נוהג, אילו היה קיים בשושן בירת המלך אחשוורוש, לפני 2,380-2,381 שנה (בשנים 356-355 לפנה"ס). מן הסתם היו כבודם נקראים להוציא צו על תנאי לעצירת מסע הנקם, ובני האלים היו גם מזמנים בנימוס אך בתקיפות האופיינית 'לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים... יֹדְעֵי דָּת וָדִין', את מרדכי היהודי שיתייצב בפניהם, כדי לברר עימו 'מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה'. גם טענתו כי כל מעשיו היו בבחינת הגנה עצמית מפני 'אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה' לא הייתה עוזרת למנהיג היהודי שביטא כך את חרדותיו: 'וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר', וגם לא העובדה שעוברת עליו טראומה: 'וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה'. סביר שהיו נדחות גם טענותיו, שכל רצונו לסכל את מזימת המן, בכור שטן, שביקש ליישם את 'הפתרון הסופי': 'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד... וּשְׁלָלָם לָבוֹז' (מוכר לכם מאי אלו מקומות בארץ ובעולם?). [ואולי כאן המקום לשער, שהנוהג היהודי לקרוא מספר פסוקים במגילה בנעימה העגומה של מגילת איכה, כמו למשל 'וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה', נועד להרנין ליבם של האיסטניסים וההומניסטים, אניני הדעת ויפי הנפש, שגם להם מגיע, ככלות הכל, לשמוח בפורים. ושואל העולם: אם נעימת טעמי איכה כל כך משובבת נפשם, מדוע לא יקראו את המגילה כולה בנעימה איכה? - ומשיב העולם, שבמקרה כזה הייתה זו כבר הפרזה נוראה, הוללות של ממש]. אך כל זה עשוי היה להיות כאיין וכאפס לעומת תגובתם הנזעמת, המתקוממת, של ביה"ד הבינלאומי ל'צדק' בהאג, ומועצת הביטחון של האו"ם בניו-יורק, ושאר טריבונלים בינלאומיים, שהפכו עצמם ל'אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם', אילו בכלל התקיימו בימים ההם בזמן הזה. הם בוודאי היו דוחים בבוז את טענת ההגנה של מרדכי ואסתר, שבסך נקטו הליכי הצלה עצמית מפני מזימת 'הפתרון הסופי' ולהגיב בדרך של 'לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז'. אבל למה להרחיק לכת? גם בזמננו אנו, וליתר דיוק בשנת 2004, התבטא מי שהיה שר חינוך בממשלת ישראל, יוסי שריד, כי הנפש היפה אכן מתעבת את חג פורים. וכך ביטא את סלידתו מן החג והמגילה: "מגילת אסתר, השמורה לחג הפורים, היא בעייתית עד מאוד, ומאז שעמדתי על דעתי היא מקוממת אותי. אין מי שאיננו שמח בשמחת ההצלה שעמדה ליהודים מפני תוכניות ההשמדה של המן הרשע ואין מי שאיננו שמח בנפול המן, בזכותם של מרדכי ואסתר. 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר', וכולנו מוכנים בחפץ לב להשתתף באורה ובשמחה עד עצם היום הזה. אבל יש בינינו מי שאינם מוכנים להשתתף בכל מה שקרה לאחר ההצלה הגדולה. לגמרי לא ברור מדוע כל שמחה כזאת כאילו חייבת להסתיים באיזה פוגרום קטן או גדול. "...אפילו הריגתם של עשרת בני המן לא נראתה לי כילד, ומאז לא שיניתי את טעמי... הבנים של הצורר, במה חטאו? לתלות עשרה ילדים על עץ בכיכר העיר? ועוד לחנך על התלייה הזאת את ילדי ישראל של כל הדורות ברוח מבודחת ובעליצות רעשנים?" סיפור המגילה הסתיים בניצחון היהודים על מבקשי נפשם, בלי בג"ץ ובלי בצלם, ועם ההתערבות הנסית המפתיעה. סיפורו של עם ישראל בממלכות אחשוורוש לפני 2,380-2,381 שנה, התגלגל כך מפני שבימי מרדכי ואסתר 'תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר', ומכאן גם הביטחון בעתיד של 'וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם'.