כמה כלכלנים הפכו לספקנים לגבי העמדה המסורתית של מקצועם כלפי הסחר החופשי, מציין הטיימס. דייוויד אאוטור מ-MIT מצא, כי הסחורות הזולות מסין הובילו לאובדן משמעותי של משרות יצרניות בארה"ב ולפגיעה ארוכת טווח בעובדים ובקהילות. אבל מכסים כיום אינם מענה למה שהתרחש לפני שני עשורים, מדגיש אאוטור, ואין היגיון בניסיון להחזיר משרות בייצור המוני שנמחקו בידי סין. לדברי אאוטור, מוטב שקובעי המדיניות יתמקדו בשימור ובחיזוק הענפים בעלי הערך המוסף הגבוה, המובילים את החדשנות. מכסים יכולים להיות חלק מאסטרטגיה זו, אך עליהם להתמקד בענפים ספציפיים ולבוא לצד סובסידיות לעידוד ההשקעות. ממשל ביידן פעל בצורה זו בתחומי האנרגיה הנקייה והמוליכים למחצה, אף ממשל טראמפ נטש אותה. כלכלנים משני צידי המתרס הפוליטי מגלים יותר אהדה לטענה אחרת של הממשל, ולפיה המשק האמריקני תלוי מדי בהוצאה הממשלתית. הם מסכימים שעל הממשל להימנע מגרעונות של טריליוני דולרים בתקופה של אבטלה נמוכה, כאשר ההכנסות ממיסים יציבות וגבוהות וכאשר אין צורך בהוצאה ממשלתית כדי לתמרץ את המשק. קשה לקצץ כעת את הגרעון – מה שמחייב צמצום בהוצאות והעלאת מיסים – אבל זה יהיה קשה בהרבה כאשר הגרעון יהפוך למשבר. הבעיה היא, שממשל טראמפ אינו עושה דבר בכיוון זה. אילון מאסק ואנשיו פיטרו עובדים והפסיקו הוצאות, אבל מדובר בשבריר קטן מהתקציב הפדרלי. הצעת התקציב שאישרו הרפובליקנים בבית הנבחרים כוללת קיצוץ משמעותי בביטוח הבריאות הממלכתי Medicaid, אך לצד זאת הם מתכננים להאריך את קיצוצי המס שיזם טראמפ ב-2017 ולגרום לזינוק עצום בגרעון. הצעד הראשון יפגע בעניים בעוד הצעד השני מיטיב עם העשירים, וגם מכסים פוגעים בעיקר בשכבות החלשות שרוכשות יותר מזון ובגדים מיובאים. במילים אחרות: הפגיעה קצרת הטווח תיפול בעיקר על בעלי ההכנסות הנמוכות, שרבים מהם תמכו בטראמפ בתקווה שישפר את מצבם הכלכלי. גם מיתון יפגע במיוחד בעובדים בעלי השכר הנמוך והפחות משכילים, קבוצה בה גדול במיוחד חלקם של השחורים וההיספנים – אשר בנובמבר שעבר הצביעו בעד טראמפ בשיעור גבוה מבעבר. ואפילו אם ההאטה תהיה קצרה, הנזק עלול להיות ארוך: המחקרים מלמדים שמי שמפוטרים בזמן מיתון או נכנסים בו לשוק העבודה, סובלים מהשלכות ממושכות בקריירה שלהם.