מאחר שהתעמולה החמאסית הזו מהודהדת ללא הפסקה על-ידי מה שאמור להיות העיתונות הישראלית, אין ברירה אלא לפרק אחד לאחד את ערימת הכזבים הללו ששופכים על ראשינו. נתחיל:
1. הטיעון: "חמאס היה מוכן לשחרר את החטופים, בהתאם להסכם שאליו התחייבה ישראל, אבל בנימין נתניהו סירב לבצע את שלב ב' של העסקה שכלל את שחרור כל החטופים כדי לסיים את המלחמה".
המציאות: ההסכם שאליו התחייבה ישראל אינו כולל יישום של שלב ב' שיוביל לסיום המלחמה. על-פי ההסכם שני הצדדים נדרשו להציג את תנאיהם לסיום המלחמה ולנהל עליהם מו"מ. ישראל עשתה זאת ביום ה-16 להסכם, כפי שנקבע, בפגישה שנערכה בוושינגטון בין רה"מ נתניהו וראשי צוות המו"מ למתווך האמריקני סטיב ויטקוף ובכירים נוספים מצוות הבית הלבן.
ישראל הציגה בפגישה זו את תנאיה למעבר לשלב ב' ולסיום המלחמה, שקיבלו גיבוי מלא מארה"ב: חמאס ישחרר את כל החטופים, יתפרק מנשקו, מנהיגיו יעזבו את רצועת עזה והוא יחדל להתקיים כגוף צבאי ופוליטי. יצוין כי עוד בטרם חתימת ההסכם הבהירה ישראל שתנאיה לסיום המלחמה יכללו את פירוק חמאס.
העמדה הנגדית שהציג חמאס דורשת נסיגה מלאה של ישראל מרצועת עזה, כולל ממרחב החיץ שחוצץ בין יישובי העוטף למחבלי הנוח'בה, ומציר פילדלפי; סיום המלחמה וחזרת חמאס לשלטון.
ישראל נדרשה להתחייב שלא לחדש את הלחימה כפוף לערבויות בינלאומיות (ככל הנראה, כולל החלטה של מועצת הביטחון המגובה באיום בסנקציות), משמע שאסור לה לתקוף את חמאס אפילו כאשר יבנה מחדש את הזרוע הצבאית שלו, יכניס כמויות בלתי מוגבלות של אמל"ח לרצועה וישקם את מערך המנהרות בה.
ויטקוף הכיר בכך שהפערים בין הצדדים ליישום שלב ב' גדולים מדי, ולכן הציע מתווה פשרה: שחרור 11 חטופים חיים ומחצית מהחטופים החללים ביום הראשון של ההסכם, בתמורה להפסקת אש בת 50 יום שבמהלכה ינוהל מו"מ על שחרור יתר החטופים וסיום המלחמה.
ישראל הסכימה להצעה זו ואילו חמאס דחה אותה. במקום זאת הציע חמאס לשחרר חטוף חי אחד בלבד(!) - החייל עידן אלכסנדר בעל האזרחות הישראלית-אמריקנית - וארבעה חטופים חללים בעלי אזרחות כפולה. בנוסף דורש חמאס שישראל תתחייב מראש לסיום המלחמה ולנסיגה מלאה מרצועת עזה.
לאור הסירוב של חמאס למתווה ויטקוף הודיעה ישראל שתסכים גם לעסקה מצומצמת יותר המבוססת על הארכת שלב א' של העסקה - דהיינו, הענקת שבוע אחד של הפסקת אש בתמורה לכל פעימת שחרור של שלושה חטופים חיים. חמאס דחה גם את ההצעה הזו.
2. הטיעון: "ממשלת ישראל לא התכוונה ליישם באופן מלא את הסכם הפסקת האש שנחתם".
המציאות: חמאס לא יישם את ההסכם והפר אותו באופן יסודי כמעט מהרגע הראשון, כשהעביר לצפון הרצועה אלפי חמושים - בניגוד גמור למה שנקבע בו. זאת עוד לפני טקסי הביזוי של החטופים ששוחררו, האיום לבטל את אחת הפעימות בניגוד גמור להסכם, והעברת גופה של אישה עזתית במקום גופתה של שירי ביבס; ובוודאי שכל ההפרות הללו קדמו למועד שבו כביכול הייתה ישראל אמורה לפנות את ציר פילדלפי (ביום ה-50 לעסקה).
3. הטיעון (שלא מופיע בציוץ הזה של מיכל פעילן, אבל מושמע המון אז אתייחס אליו): "חמאס הסכים לשחרר את כל החטופים בתמורה לסיום המלחמה, ולכן ניתן להונות אותו ולחזור להילחם בו ולהשמיד אותו לאחר מכן".
המציאות: גם לפעילי חמאס יש מוח. חמאס לא ישחרר את כל החטופים מאחר שהוא מבין שנחזור להילחם בו מייד לאחר מכן (אפילו אם הוגי הרעיון המבריק הזה לא היו מכריזים בריש גלי על תוכנית ההונאה הגאונית שלהם). חמאס אנס נשים, רצח תינוקות ושרף בחיים משפחות שלמות, לכן ההנחה שאינו מסוגל לשקר בנושא כל כך קריטי מבחינתו היא מגוחכת.
חמאס יסכים - אולי, גם זה בספק רב - לשחרור כל החטופים רק כפוף לערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את הלחימה נגדו, כולל החלטה של מועצת הביטחון המגובה באיום בסנקציות משתקות. ארה"ב לא תוכל להפוך החלטה כזו מאחר שרוסיה או סין (או שתיהן) יטילו וטו על כל ניסיון כזה.
4. הטיעון: "בבקשה לא לשקר".
המציאות: אני מסכים - בבקשה לא לשקר.