בעדותו במשפטו שב ואומר בנימין נתניהו, כי לא הסתיר דבר בנוגע לקשריו עם שאול אלוביץ והחלטותיו בענייני קבוצת בזק. הוא הזמין את מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, לבחון את הקשרים וההחלטות. הוא חשף הכל בפני היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו. הוא אמר לחוקרי המשטרה שיבדקו את כל הפרטים. וזה נכון: הכל מתועד בכתב בזמן אמת. יחסו של נתניהו לפרשת קטרגייט הפוך בתכלית. הוא ותועמלניו טוענים שוב ושוב שמדובר בפרשה מומצאת משיקולים זרים, שזה "פייק ניוז", שזה "פייק פרשה", שזה מצוץ מן האצבע. הם אומרים שאין מה לחקור. נתניהו רוצה להדיח את ראש השב"כ, רונן בר, שהוא אחד מן הממונים על החקירה, ואת היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, שהורתה לפתוח אותה. אני מבקש להציע הסבר להבדל המשמעותי הזה. בתיק 4000 יש לנתניהו יסוד סביר להניח, שיימצא שהוא אינו אשם לכל הפחות העבירה העיקרית המיוחסת לו - קבלת שוחד. לכן הוא הפגין ביטחון מתחילת הדרך ואמר לחוקרים שיבדקו, כי לא ימצאו פגם במעשיו. לכן הוא חוזר גם כיום על ביטחון זה. ההתנהגות ההפוכה בפרשת קטרגייט לכל הפחות רומזת, שיש לו סיבה טובה לחשוש מפני החקירה. אנחנו לא יודעים מה באמת קורה בחקירה הזאת, משום שהוטל עליה צו איסור פרסום גורף וחריג בהיקפו. חשוב מאוד גם לזכור, כי לעיתים יש פער עצום בין חשדות ראשוניים לבין בקשת מעצר לבין כתב אישום לבין פסק דין. תפקידה של חקירה מקצועית הוא לברר חשדות - לאמת או להפריך אותם. עצם קיומה מלמד רק שיש חשד לפלילים שאינו נטול כל יסוד. זה הכל. בהינתן הסתייגויות אלה, ובהנחה שנתניהו יודע הרבה יותר מאיתנו, התגובה שלו כנראה מצביעה על חשש עמוק הגובל בהיסטריה. אולי זו תוצאה של הלחצים העצומים בהם הוא נתון: המלחמה, הקואליציה, המשפט, הכלכלה. אולי זו תוצאה של גילו המתקדם ושל מצבו הרפואי. ואולי זו תוצאה של ידע על מה שהתרחש בלשכתו, ובעיקר של השאלה שהציג הסנאטור הווארד בייקר בעיצומה של פרשת ווטרגייט: What did the president know and when did he know that. בסופו של דבר, דומה שאלו יהיו השאלות המרכזיות: אם אכן יתברר שגורמים בלשכתו של נתניהו קיבלו תשלומים מממשלת קטר, האם ומה ומתי הוא ידע על זה. קשה להניח שהלחץ שמפגין נתניהו נובע מדאגה כנה למקורביו; יחסו לבני אדם הוא קר וציני, "השתמש וזרוק". יותר סביר שהוא חושש שהפעם לא רק תהיה משיכה בדש מעילו, אלא שהאש תלחך אותו. והוא כנראה יודע למה. אפשר גם להתנהג בדיוק ההפך, ומותר לשער שנתניהו יודע זאת, כי מדובר במי שהיה פרקליטו שנים רבות: יעקב וינרוט המנוח. כאשר וינרוט הועמד לדין בנוגע לקשריו עם פקיד שומה גוש-דן, שוקי ויטה, הוא דרש הליך מהיר ככל האפשר. בלי שימוע, בלי סחבת, בלי טענות. והוא ידע למה: כי הוא חף מפשע. ואכן, וינרוט זוכה מכל אשמה והפרקליטות אפילו לא ערערה. כאשר אדם פועל בצורה הפוכה, מותר לכל הפחות לחשוב שגם מידת חפותו הפוכה.