בשורה ארוכה של מקרים לאורך השנתיים האחרונות פעלה היועצת המשפטית באופן לעומתי לממשלה. במקום לסייע לממשלה בקידום מדיניותה - במסגרת החוק - השתמשה היועצת המשפטית בכוחה ובסמכויותיה, פעם אחר פעם, כדי לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה. כך למשל, היועצת סירבה להגן על עמדת הממשלה גם במקרים בהם לא היה כל קושי משפטי לעשות זאת; ניסתה לסכל שורה של מינויים מטעם הממשלה, גם כאשר המינויים היו כדין; והנהיגה - בתפקידה כראש התביעה - מדיניות חקירה ותביעה בררנית על-רקע פוליטי.
בהתנהלותה הפסולה, והכל ממניעים פוליטיים, היועצת המשפטית לא רק פגעה קשות בדמוקרטיה הישראלית בכך שהקשתה על הממשלה הנבחרת לקדם את מדיניותה ואת החלטותיה גם כאשר לא הייתה כל מניעה משפטית לעשות כן. היא גם גרמה נזק ממשי לאמון הציבור בניטרליות ובאובייקטיביות של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, גרמה לשחיקה קשה במעמדו של היועץ המשפטי, והגבירה מאד, וללא צורך אמיתי, את התסיסה והמתח החברתי, בתקופה קשה ומתוחה ממילא.
תהליך ההדחה מעורר מחלוקת ציבורית עזה, ויש הרואים בו איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית. מדובר בחשש מופרך שמבוסס על מסע הפחדה ודיסאינפורמציה שמונע משיקולים פוליטיים. יש מי שמעוניינים לצייר את היועצת המשפטית כשומרת הסף האחרונה של הדמוקרטיה, אך לדברים האלה אין כל שחר. הדמוקרטיה הישראלית איננה בסכנה, ואין מחסור במשפטנים מעולים שיוכלו לסייע לממשלה לממש את מדיניותה תוך שמירה קפדנית על שלטון החוק, אך ללא המתחים המיותרים והמזיקים שנגרמים פעם אחר פעם בשל ייעוץ משפטי לעומתי על-רקע פוליטי.
גם בתי המשפט ימשיכו כמובן לעמוד על משמר שלטון החוק והפיקוח על החלטות הממשלה, באותם מקרים - אם יהיו - בהם היועץ המשפטי יאפשר לממשלה לפעול באופן שמנוגד לחוק.