סגן-אלוף יצחק מרדכי (לימים, אלוף ושר הביטחון) פיקד על גדוד 890 משנת 1972. אחרי כשנה, באוקטובר 1973, היו בגדוד חמש פלוגות ופלוגת המפקדה הקבועה. במשך השנה השתתף הגדוד בפשיטות על יעדי מחבלים בלבנון, וזמן-מה לפני המלחמה סיים אימון מרוכז ברמת הגולן ועמד לעבור לתעסוקה מבצעית ברצועת עזה. מרדכי סיפר: "התחושה בגדוד הייתה טובה בשל הצלחת המבצעים והאימון. השתתפנו בתרגיל חטיבתי וקיבלנו מקום ראשון בתחרות של הגדודים. הרגשנו שאנחנו הגדוד המוביל בחטיבה בכל המובנים, רמה גבוהה, גיבוש, מג"ד ותיק, ניסיון קרבי. "ב-5 באוקטובר בא עוזי יאירי למטה הגדוד, לאשר תוכניות. היינו אמורים לבצע הצגת תכלית ב-8 באוקטובר לפני קציני שריון אמריקנים, התקפה על יעד תוך-כדי נחיתה ממטוסים. בזמן הישיבה עם יאירי הגיעו הוראות בטלפון, להעלות את רמת הכוננות, ואז הסתננו אלינו קטעי ידיעות. הרמתי כמה טלפונים, לבדוק מה קורה, אולי ישלחו אותנו לפעולה קרבית. ענו לי: ׳שום דבר ספציפי, שום דבר'. לחטיבה לא הגיעה שום התראה, ולא הייתה כוננות, אפילו לא ברמה מינימלית. אנשים רבים נסעו הביתה, לחופשת יום הכיפורים. ביקשתי מבעלי התפקידים לא לנסוע, והם ענו: ׳נצא ונחזור ביום ראשון׳. כל יום כיפור הייתי נוסע אל הורי לטבריה. ביום חמישי הודעתי להם שאנחנו באים, וביום שישי טלפנתי אליהם ואמרתי שלא נבוא. לפנות ערב, אחרי שדיברתי עם קצין המודיעין של החטיבה, הייתה לי הרגשה שהמצב מִדַּרדֵּר וביקשתי בטלפון מקצינים לחזור מיד לחטיבה. עוזי יאירי גער בי: ׳מה פתאום אתה מחזיר קצינים, למה אתה מעלה את הברומטר של הכוננות, בערב יום הכיפורים, בלי פקודה?! שלח את הקצינים בחזרה הביתה!׳.¹ אמרתי לו שאני בן למשפחה דתית ואני מוַתֵּר על השתתפות בתפילות, מפני שאני מרגיש שמקומי עכשיו במטה החטיבה. "אחרי-הצהרים קיבלתי פקודה לשלוח פלוגה לסיני. שלחתי את פלוגת הטירונים, בפיקודו של 'מנו' (עמנואל בן-ישי – א.מ.).² בדקתי, יחד עם כמה קצינים, את תוכניות הגדוד. חשבנו על כיבוש שטחים ברמת הגולן ועל צליחת תעלת סואץ.³ לולא הייתה המלחמה, לא הייתי יוצא מזה חלק. "ביום הכיפורים נקראתי למִפקדת החטיבה. הייתה שם קבוצת תכנון לקראת פעילות ברמת הגולן, פשיטות-עומק במסוקים ופגיעה במחבלים.⁴ לא היו כיווּנים מוגדרים. בשעה 14.00 ישבנו על מפות של חמש מאות אלף וחיפשנו מטרות במזרח התיכון,⁵ ואז שמענו את האזעקה מבסיס חיל האויר הסמוך. לא ידענו שום דבר. הזמן רץ, הגיעו ידיעות, והתחושה נעשתה רעה יותר ויותר. לשאלותינו השיבו מהמטכ"ל שיש תנועה של הצבא הסורי אבל לא יודעים מה קורה.⁶ שברנו את הצום ואכלנו, אולי כדי להעביר את הזמן. הכַנּו משאיות כדי להעלות את הגדוד לרמת הגולן. כבר הרגשנו שזאת קטסטרופה. אני אופטימיסט, וגם ברגעים הקשים ביותר הייתי בטוח שננצח במלחמה.⁷ אחרי-הצהרים הוטסו לסיני עוד שתי פלוגות, אחת מגדודנו ואחת מהגדוד של דורון רובין. פיקד עליהן סגני לשעבר, שמוליק ארד.⁸ (רק למחרת אחרי-הצהרים קיבלנו פקודה לנסוע לשדה דב, ומשם טסנו לסיני, לראס-סודר".⁹ אלוף-משנה (מיל׳) שמואל ('מולה') שחם פיקד אז על גדוד קורס מפקדי הכיתות של הצנחנים שחייליו, לפחות, הם בעלי פוטנציאל הלחימה הגבוה ביותר בחטיבה. שחם: "בשבת קיבלתי טלפון, נסעתי לגדוד ושם אמרו לי שתפרוץ מלחמה ושעלי לנסוע לחטיבה. עוזי יאירי אמר שתהיה מלחמה עם המצרים ועם הסורים. מישהו אמר שהיא תפרוץ בשעה שתיים בצהריים. שלחו אותי למפקדת הקחצ"ר וקיבלתי משימה לפשוט לעומק השטח הסורי ולפוצץ תחנת מכ"ם מצפון לדמשק. הצגתי את התוכנית והיא אושרה. חזרתי לגדוד להכין את פקודַי לפשיטה. אחרי שעה הודיעו לי בטלפון שיש בעיות ברמת הגולן, ושהגדוד עולה לשם. התארגַּנּו וחיכינו לרכב. אחר-כך שונתה התוכנית, ולמחרת הוטסנו לראס-סודר".¹⁰

במשך כל ימי המלחמה ניהלתי יומן. הרי קטעים ממנו (להלן "יומן המחבר"): "ירושלים, שכונת יפה נוף. יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973. כשחזרתי מטיול בוקר ביער ירושלים הבחנתי, בשעה 05.30, בחיילת עם מדים יוצאת מביתה בשכונת יפה-נוף וממהרת לדרכה. התפלאתי, מדוע דווקא ביום הכיפורים בבוקר היא יוצאת למשמרת. בשעה 09.00 שמעתי רעש מטוס מעל ירושלים. היה לי מוזר, שדווקא היום משחקים הטייסים ברעש סילון. בשעה 14.00 בערך נשמעה אזעקה. אולי טעות. יצאנו למרפסת לראות אם נוסעת מכונית מכבי-אש או אמבולנס. שפרה (רעייתי) ניחשה שחל קלקול במערכת האזעקה. אולי תרגיל, ואולי מישהו מאנשי המשמר האזרחי חמד לצון. רבקה (החותנת) טלפנה ואמרה שהתחילה מלחמה, ושברדיו מספרים על קרבות. אחי רם ¹¹ התקשר וסיפר כי מביתו ברמת-מוצא הוא מבחין במכוניות רבות נוסעות על הכביש הראשי. שכננו, המשורר דן פגיס, התפרץ מתנשם. ׳התחילה מלחמה', אמר. ציפה לעידוד. טלפנתי לחטיבה.¹² אמרו לי לחכות. לא קיבלתי את העצה, נטלתי את מכוניתי ונסעתי לתל-נוף. "מראה מוזר. אנשים הלכו עם טליתות בין מכוניות נוסעות שלא התחשבו ברמזורים. טרמפיסטים בצדי הדרך. לקחתי שלושה ומיהרתי. במפקדת החטיבה היה שקט למדי. על המרפסת פגשתי את המג"ד דורון רובין . ׳מה קורה?׳, שאלתי. הוא אמר שהמלחמה תימשך שבועות וחודשים, והיה נבוך ומודאג. דורון נבוך ומודאג, לזה לא ציפיתי. הגיעו שמועות שנפלו מוצב החרמון והמוצבים הצפוניים בתעלת סואץ, ושנהרגו כמאה וחמישים חיילי צה"ל. אמרו שהערבים הפתיעו אותנו ותפסו את צה"ל בביצים. נון של המודיעין. אחרי המלחמה ייערפו ראשים. ההתארגנות נכנסה להילוך גבוה. הקילוח הדקיק של המתייצבים התחלף בזרם אדיר של אנשים שמיהרו ליחידה עוד לפני שמישהו התקשר אליהם. אוטובוסים תפסו את הרחבה שמול בניין המפקדה. אפסנאים ציידו את הבאים וחימשו אותם. לא ידענו שום דבר מוסמך. מה קורה? מה יהיה תפקידנו? למה להתכונן?".

"יום א׳, 7 באוקטובר. הצטיידנו. שעותינו חלפו בין מהדורות חדשות, בין שמועות, ובינתיים התייצבו אנשי היחידה כולם. לא נעדר איש. גם אנשים שבואם לא תוכנן. שעות אלה עמדו בסימן הצהרתו של שר הביטחון משה דיין, ׳נכה אותם שוק על ירך'. הוא שפע בטחה, כמו במלחמת ששת הימים, והרים את המורל כמו אז. בטוחים היינו שכך יהיה, רק שיניחו לנו לעשות. רק שכבר יכניסו את הצנחנים לפעולה. "באמצע יום א', בבסיס מחסני החרום של הצנחנים, התפתחה בנו תחושה מכאיבה, שלנו, הצנחנים, אין תפקיד במלחמה. המעמסה העיקרית הוטלה על חיל האויר ועל השריון. אמרנו שאולי כך צריך להיות, ושאולי זאת ההתפתחות משום שראשי צה"ל – דדו, טליק וגורודיש – הם אנשי שריון מובהקים. "קַריָן החדשות וחיים הרצוג¹⁴ בפרשנותו הזכירו לעִתים קרובות מונח שלא היה עד כה רוֹוֵח בשימוש: קרבות בלימה. במלחמת העצמאות קראו לזה התגוננות. "בשעות אלה דיברנו, בספק היתול, על הצורך להתארגן בבסיסנו העורפי שבמרכז הארץ לשבוע או לשבועיים נוחים פחות או יותר. רק אחרי שחֵילות ההכרעה הקלאסיים של צה"ל ישלימו את המלאכה, יטילו אותנו למערכה, לכבוש את קהיר או את דמשק. הצנחנים יגנבו את ההצגה בסופו של דבר. הרי לא ייתכן אחרת. "לפתע נאמר לנו להעמיס במהירות את הציוד על אוטובוסים. ד"ר מיקי, מפקד הצֶוֶת, ביקש שניקח רק את ההכרחי לקרב. משמע, יוצאים לפעולה עוד הלילה. מאפסנים ציוד אישי במחסנים. מאמינים שנחזור תוך יום או יומיים וניקח אותו. להילחם אפשר בזוג תחתונים יחיד. הרי זה לא יימשך יותר משבוע. עכשיו, משגויסו המילואים, יתנהל הכל על-פי התוכנית, ותוכניות יש בשפע. בעניָן זה אפשר לסמוך על הפיקוד הגבוה. "נוסעים. אחרי-הצהרים. לאן? רק ניחושים. לשדה דב? לרמת הגולן? ללוד? לבלבל את לַוְיְנֵי הביון של הרוסים? ב-15.30 הגענו לשדה דב, וקיבלנו פקודה לעלות במהירות על מטוס ׳נורד׳. המנועים רועשים. לפתע קם עוזי יאירי והתבונן בדאגה בקבוצת חיילים על המסלול. שאל מי הם. ענו לו. ביקש שהטייס יעצור. חזר בו. פתחו את הדלת וטייס נוסף קפץ פנימה. ממה מודאג המח"ט? מדוע הוא מתעסק בשטויות של רס"ר או של רל"ש? פיקוד הדוק מדי מונע תקשורת אינטליגנטית. מי שרוצה לעשות הכל בעצמו אינו עושה כלום. הניסיון האישי שלי אִתו לא הכי טוב. אולי הוא עדיין מתפקד כרל"ש של רמטכ"ל? חזי, רב-סמל צֶוֶת החובשים, התיישב ליד המח"ט. בעל מנהיגות טבעית, אוהב לשלוט. לא ברור מי המח"ט ומי מפקד חוליַת החובשים. עוזי הרים את אגודל ימינו למעלה. המטוס נע להמראה. "טסים דרומה, לראס-סודר. מה שם? מה אנחנו נעשה שם? יושבים צפופים על ספסלי בד לא נוחים. חגוֹר קרב נושק לחגוֹר קרב, מימייה לוחצת מימייה; בכובעי הפלדה דומים בני-אדם לבובות-חיילים. מזיעים, פלגי מים יורדים בגלל החום, הצפיפות וההתרגשות. וכמו באימונים, הטייסים הצעירים שטרם גולחו, בסרבלים האפורים, הם היחידים שמחייכים בכל פה. האם זה ביטוי לבִטחה עצמית אדירה או שהם יודעים שבעוד שעתיים יֵשבו בשק"ם-הטייסים המרווח, שקועים בכורסאות מרופדות, וישתו משקה תוסס? "אבל זאת לא טיסת אימונים: לא הפטפוט העליז, לא הזמר, לא בליעת מערבונים, בלשים ורומנים זעירים. לא בקרוב נשוב לֵהנות מהנוחות, ואחדים מאִתנו לא ישובו. האנשים שקטים, מכונסים בתוך עצמם, לא מגולחים, ומי שהסיר את הקסדה שׂערוֹ פרוע. אך השוני העיקרי הוא בעיניים: בולטות, מימיות, צלולות מאוד. "יואל, הרב החטיבתי, מזוקן ובעל פני תינוק, מחלק דפים זעירים, עטופים פלסטיק. ׳תפילה לפני יציאה לקרב לחיילי צה"ל׳. יש שמחייכים, מעירים משהו, אך אין מסרבים לקבל, ואפילו למזכרת. להביא הביתה אחרי המלחמה. הרוב קוראים את הכתוב. הרב החטיבתי נרדם. "עוזי יאירי מבקש להעביר אליו מפה. ודאי הוא לומד בעל-פה את ציר הפשיטה שלנו הלילה, אמרתי לעצמי, אולי משום שזכרתי מה שסיפר לי חיים נדל,¹⁵ שבהפלגה הלילית לפשיטה בלבנון למד כל פרט במפה ובתצלומי האויר. ממבטו של יאירי אני מסיק שהלילה נפסע אי-שם מאחורי קַוֵּי המצרים או נתגנב לבסיס טילים ונשמיד את המטרייה האֲוִירית שלהם. למשימות כאלה התכונַנּו זמן רב, ובייחוד בזמן האחרון. "מבעד לשמשות המטוס נראו מגובה נמוך מאוד נופי סיני. הרים, גאיות, משטחי חול, ׳הנורד חומק ממטוסי אויב או מטילים׳, הסביר מישהו. ׳הטייס סתם משתולל׳, אמר אחר. ׳הוא מתכונן לנחיתה, נחיתת-אונס'.

"שדה הנחיתה בראס-סודר. מזנקים מהמטוס לתוך רוח מהולה בגרגרי חול גדולים. קסקט העבודה הצבאי שלי הועף למדבר. בעוד רבע שעה יגיע עוד מטוס. שיירה אֲוִירית מובילה את הצנחנים למרחב שלמה. מוכרח להיות בזה איזה היגיון. המפקדים שותקים כמו דגים. מחלקים פקודות של כלום. ׳התמקמו כאן, צעדו לשם'. מהם לא נציל דבר. חזי, סמל החוליה, מארגן אותנו לצעידה מסודרת. במקרים כאלה חשובה שמירה על מסגרת. והים יפה מתמיד, מתלקק על עצמו בשעת בין-ערביים חמימה. "ממרחק כחצי קילומטר נראו הווילות של עיר הנופש. עד 1967 ישבו בהן מומחים איטלקים. צעדנו לכיווּן שלהן. "הפגישה הראשונה עם השריון של צה"ל במלחמה מדכאת, אבל אולי אופיָנית. בשולי שדה התעופה טנק בודד. מסכן. ׳שלום, מה נשמע?׳, אמרתי לצֶוֶת הטנק. איש מהנוחתים, חוץ ממני, לא פנה אליהם. הם שמחו והשיבו: ׳תקועים במדבר, אתה רואה, לא?׳. ׳שמי אורי, הגעתי זה עתה עם הצנחנים. ואתם?׳. ׳שמי חיים, עליתי לפני שנתיים וחצי מטורקיה'. ׳אני לוי יעקב, ממושב בית-ניר'. ׳מה קורה כאן?׳. ׳חשבנו שאתם תספרו לנו. היה לי ניתוח לפני יומיים׳, הסביר איש המושב. ׳הוציאו לי ציפורן ברגל. ופתאום אמרו שיש מלחמה, לקחו אותי מחדר-החולים, הושיבו אותי על הטנק הזה ואמרו, אתם מאבטחים את מקום הנחיתה. התותח שלנו לא תקין. בדיחה'. ׳והיכן טנקים אחרים?׳, שאלתי. ׳לא יודעים. לא יודעים כלום. חשבנו שאתם תספרו לנו משהו'. קצין אג"ם החטיבתי, גיל דוד, הורה לנו לתפוס עמדה בתוך מחפורת חול גדולה. חזי תפס יוזמה ואִרגן ארוחת-ערב. "פתחנו ׳חמישיה׳. לרבים זאת ארוחה ראשונה אחרי הסעודה המפסקת, אך לרובנו אין תֵאבון רב. רוב אנשי הצוות הרפואי סיימו לפני זמן קצר אימונים מרוכזים ותרגיל חטיבתי. כמה אנשים מיעטו לאכול משום שקיווּ לזכות מחר, לכל המאוחר, בארוחה חמה בחדר האוכל של בסיס חיל-הים בראס-סודר. אשליות אחרונות של אזרחים. "לא הניחו לנו לסיים את האוכל בשקט. גיל פקד לקום ולהתקדם. מתרגלים למחפורת והנה שוב, להעמיס את התרמילים וללכת. קיבלנו וילה איטלקית, סלון גדול ומהודר, ארבעה חדרי שינה, שתי מערכות שֵרותים, גינה, משטח שעל הגג מיועד למסיבות. ׳בירושלים עולה בית כזה חצי מיליון לירות לפחות׳, הרהרתי בקול. עד לפני יומיים היה הדיור של משפחתי העניָן החשוב שבעולם. חזי מתקן: ׳לא פחות משלושת רבעי מיליון׳. "מאז הסתלקו האיטלקים נפגמו המבנים, אבל גם עתה אפשר לרבוץ בהם בנוחות. השלכנו את התרמילים בסלון, פשטנו את החגורים והסתערנו על הרצפה. רק לכמה דקות. ממפקדת גדוד 890 הגיע רץ. צפויה התקפת קומנדו מצרית. אנחנו בכוננות גבוהה ועלֵינו לתפוס עמדות. מאַיִן תבוא ההתקפה, אם בכלל, לא ידוע. אולי מהמדבר? אולי מהים? אולי מכיווּן התעלה? כשעה וחצי אחרי הנחיתה נערכנו נגד קומנדו. תחילתה של מגננה. "בלילה הראשון בשכונת הרפאים הייתה לנו מלחמת רפאים. מדי פעם קיבלנו רשות לרפות את המתח, וכעבור רבע שעה הוכרזה כוננות מוגברת. ההוראות הגיעו על-ידי רצים או בצעקות מווילה לווילה. אמצעי-קשר אחרים עדיין לא היו אִתנו. חשבתי שהכוננויות הן אמצעי להגביר את העֵרנות, כדי שלא נזלזל במלחמה. "יום ב׳, 8 באוקטובר. בין 02.00 ל-03.00 שמרתי על הגג עם בושרי, בחור מראש-העין, שנפצע מרסיס כדור לפני שמונה חודשים. חתונתו נקבעה לעוד עשרה ימים, ובושרי סרב לדחות אותה. אמרתי לו שבעוד עשרה ימים נהיה כולנו אורחיו בחתונה. הוא אמר בעצב: ׳מהפה שלך לאוזניים של אלוהים׳.

"ואז הגיחו שלושה מסוקי אויב, כנשרי-ברזל אפלים. הם חתכו את הלילה. היינו על הגג, רבים מאנשי הצוות. הבטנו בשמיים. לא היו לנו הוראות מה לעשות. זמן למחשבה לא היה. טיל 'הוק' שלנו שוגר אליהם, חתך את הלילה, השאיר שובל אש, פגע בדייקנות באחד מהם ופוצץ אותו באויר. מה קרה לאחרים לא ידענו. ובכן, עם צליחת התעלה מנסים המצרים לפגוע ביעדים אסטרטגיים במרחב שלמה, מראס-סודר בצפון עד שארם א-שייך בדרום. בייחוד פגיעים שדות הנפט באבו-רודס. את חטיבת הצנחנים הנחיתו כאן כדי למנוע פגיעות. מאז שֵרות החובה, ועוד קודם-לכן, ידענו שמשימותינו במלחמה התקפיות, אבל עכשיו אנו מתגוננים, מול יחידות מובחרות של האויב. זה תפקיד שלא נועד לנו אלא ליחידות אחרות. הצנחנים הישראלים מגוננים על מתקנים מפני קומנדו מצרי. כנראה הגיעו מים עד נפש, או שמישהו שם, למעלה, במטכ"ל, התבלבל. אסוציאציה של חיל הקשישים במלחמת העצמאות. הפלמ"ח וגדוד הקומנדו של משה דיין כבשו את לוד, ואנשי חיל הקשישים התיישבו בעיר הנטושה כדי שלא תיפול שוב בידי הערבים. אחי היה בין הכובשים, אבי היה עם הקשישים. כאן אין אוכלוסייה מקומית, אין אוכל ומים וביזה. שממה מוחלטת. עיר שהיתה. "מאזינים לרדיו מצרים בעברית. הם אינם מגזימים. אמש אמרו שארבע מאות טנקים שלהם חצו את התעלה. זה נכון. איפה ההכרזות של מנהיגינו ומפקדינו, שפלישה כזאת אינה אפשרית? איפה קו בר-לב הבלתי-עביר? איפה המערכים שנועדו להדוף מהר התקפה כזאת? כמו אחרי מלחמת העצמאות, גם אחרי מלחמת ששת הימים נתפסנו לשאננות, ואנחנו משלמים מחיר כבד. גולדה, דיין, בר-לב ודדו חשבו שטנקים ומעוזים ירתיעו, שחיל-אויר יפחיד. המעוזים ויחידות השריון שבקַו לא הרתיעו, וגם לא יכלו לעמוד נגד התוקפים. אמרו לנו שצליחת התעלה היא מבצע מסובך, והמצרים לבדם אינם מסוגלים לכך, והִנה הם צלחו, ומחזיקים בתעלה יומיים וחצי, ואין שינוי. "אנחנו מנותקים מן המלחמה. רק טרנזיסטור קטן מקשר אותנו לציביליזציה. אין מכתבים. אין טלפון. אין כלי-רכב חוץ מהג׳יפ של המח"ט, טנק אחד וזחל"ם אחד. שַלוָה, שַלוָה מכבידה. האם כך נשב שבועיים? האם ביקשנו מארצות-הברית שתכנס את מועצת הביטחון כדי שתציל אותנו? האם ביטחוננו בכוחו של צה"ל היה מופרז? ברור שהמודיעין המעולה כביכול שלנו לא חזה מראש את המהלכים. ברור שהם תפסו אותנו לא מוכנים, ושאיננו יכולים להתארגן במהירות למלחמה. לא נכנסנו לקרב הגנה. הסתפקנו בבלימה. המוח היהודי נכשל הפעם. הפער האיכותי אינו כל-כך גדול. אם איננו ממוטטים אותם מיד, כמו בששת הימים, סימן שהם אינם כל-כך נחותים. הביטחון העצמי של מדינת ישראל צנח. ספק אם תהיה לו תקומה. מדינה בלי ביטחון עצמי מסוכנת לתושביה ומסוכנת לשכניה".

גם במלחמת יום הכיפורים וגם אחרי 50 שנה, ב-7 באוקטובר 2023, לא רק שלא הרתענו את האויב; לא רק שהמודיעין לא התריע על בוא המלחמה, אלא שגם לא הכנו צבא לשם הכרעה. מכאן שראשי מערכת הביטחון, אזרחים ולובשי מדים, לא מימשו את תורת הביטחון שעיצב בן-גוריון אחרי מלחמת העצמאות, שהייתה מבוססת על התראה, התרעה והכרעה. ולא רק זאת אלא גם אחרי שפרצה המלחמה התברר שצה"ל לא התאמן ואינו ערוך לא להגנה ולא להתקפה. מתברר שראשי מדינת ישראל ומפקדי צבאה הוליכו שולל את עם ישראל בהכרזת העצמאות כי יש לו צבא שמסוגל להבטיח את קיומו במדינה משלו. מיתוס הצבא הישראלי המעולה היה אחיזת עיניים היסטורית שעבדה יפה כי את האמת ידעו רק מעטים וגם הם לא הבינוה. מקבלי ההחלטות הבכירים יצרו מיתוס צבאי שִקרי שהפך להיות מרכיב מרכזי בתרבות הישראלית. כל מי שחשף את האמת נחשב לאויב העם והוקע בראש חוצות. את התופעה הזאת למדתי על בשרי ואני כנראה, מפאת גילי ומחקרי, העד המוסמך היחידי, לרמאות ההיסטורית הזאת, שהממסד על כל אגפיו אינו מעוניין להאזין לעדותו. במחיר כבד מאוד שרדנו גם משום שלאויב היו ליקויים קשים יותר, גם משום עליונותנו הטכנולוגית וגם משום שלוחמי קו-הדם היו מוכנים שוב ושוב להקריב את עצמם ולהוציא את הערמונים מן האש. אבל גם הותשנו והמלחמה הפנימית הבלתי אלימה, בינתיים, המתחוללת בעת כתיבת שורות אלה בישראל היא עדות לכך שהגענו לשלב שהכרח לחולל רפורמה יסודית במערכת הביטחון. ___________________ בשבוע הבא: הקרבות בדרום רמת הגולן ביום השני של מלחמת יום הכיפורים; עדות של אליעזר אגסי, מנחם אנסבכר, אהרון בוך ויורם יאיר; יומן המבצעים של גדוד הנח"ל המוצנח; שטיפת מוח לאומית.

1. התנהגות רל"שית לדוגמה, במובן השלילי של המינוח. 2. מוזר שיצחק מרדכי שלח לפעילות מבצעית דווקא טירונים. מעשה זה מבסס את אחד העקרונות שפיתחתי ב"תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות": מפקד נוטה לשלוח למשימה, שלא בפיקודו, את הנחותים שבפקודיו, כדי שהמעולים יימצאו בקרבתו, אפילו אם לא תהיה להם תעסוקה ואפילו אם הנחותים ייקלעו למצבים קשים, ייכשלו וייהרגו בגלל חַיָּלוּתם הגרועה. כך נהגו ראשי צה"ל ביחס לאנשי סיירת מטכ"ל, וכך נהג, למשל, אליהו סלע ('רעננה'), מפקד פלוגה ח׳ של הפלמ"ח. סלע הִקצה ב-14 בינואר 1948 את הגרועים שבפקודיו למשימת ההליכה לגוש-עציון. זאת אחת הסיבות שהמשימה נכשלה ושלושים וחמישה לוחמים, בפיקודו של דני מס, נהרגו. ראו סִפרי, "תולדות מלחמת העצמאות" ג׳ – "הפלישה הראשונה", 1989. 3. למשימות אלה, שלא בוצעו, השאיר מרדכי בבסיס את הפלוגות הוָתיקות והמנוסות. 4. באין דוקטרינה צה"לית על מקום החי"ר במלחמה, עסקו מפקדי הצנחנים ברומנטיקה של לוחמה זעירה. ניתוקם מן המציאות מצביע על חוסר הבנתם את הֲוָיַת הצבא והמלחמה. מאז לא שופרה רמתם. סגן מפקד החטיבה באוקטובר 1973 היה אמנון שחק (לימים הרמטכ"ל ושר בממשלה). 5. יצחק מרדכי וחבריו, המפקדים הבכירים בצנחנים, לא הבינו שאנשי המטה הכללי לא התכַּוְּנוּ להפעיל אותם במלחמה כצנחנים, וראו בהם רק "פקק" למילוי משימות מזדמנות. הם גם לא הבינו שהלוחמה העיקרית תהיה של חיל רגלים בגזרת תעלת סואץ, ולא פעולות מיוחדות ברמת הגולן. 6. גם ב-7 באוקטובר 2023 לא ידעו במטכ"ל מה קורה. 7. עוזי יאירי ויצחק מרדכי היו שני המפקדים הבכירים של קרב הצנחנים ב"חַוָּה הסינית". יאירי כמפקד חטיבה ומרדכי כמפקד גדוד. הקרב הזה שבר את יאירי סופית ולמרדכי הוא היה קרש-קפיצה לקריירה מזהירה בצמרת צה"ל. 8. שמואל ארד (ז"ל), לימים אלוף, קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, ומפקד פיקוד העורף. 9. ראיון עם יצחק מרדכי ב-14 בינואר 1984. 10. ראיון עם שמואל שחם, ב-3 במאי 1987. 11. פרופ' לגנטיקה רם מואב. היה ראש המחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, ראש מכון וולקני והמדען הראשי של משרד החקלאות. בן 48 חלה בעמילואידוזיס ונפטר ב-1984. 12. במילואים מילאתי תפקיד של "היסטוריון הצנחנים" בחטיבת הצנחנים הסדירה, אף שלא היה תקן צה"לי רשמי לתפקיד הזה. רפאל איתן, סגן מפקד החטיבה בסוף שנות החמישים, שלף אותי מגדוד 890, שבו הייתי חובש פלוגתי, ומינה אותי לתפקיד על דעת עצמו. אני בניתי את התפקיד במשך השנים. 13. לימים אלוף וראש אגף ההדרכה בצה"ל. כמפקד קרבי הוא היה אביר. כמפקד בכיר הוא התאים את עצמו למערכת. ראה להלן. 14. אלוף, לימים נשיא המדינה. אביו של הנשיא בעת כתיבת שורות אלה, יצחק הרצוג. 15. בסוף שנות השִשים של המאה העשרים היה מח"ט 35 ואז, כהיסטוריון של הצנחנים, הכרתי אותו מקרוב. במלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבת צנחנים במילואים שכבשה את מוצב החרמון הסורי ב"מבצע קינוח" ונפצע בקרב. סיים את שֵרותו כאלוף. אחרי מלחמת לבנון השנייה היה חבר ועדת וינוגרד שחקרה את מחדלי המלחמה.