לאחר ציוץ שבו מתחתי ביקורת על אביגדור ליברמן על כך שבניגוד לטענתו שתמיד התנגד למדיניות הכלת חמאס של נתניהו, הוא תמך במדיניות זו באופן פעיל הן בממשלות נתניהו והן בממשלת בנט-לפיד, התנהל דיון קצר בנושא בין ד"ר גדי טאוב לביני. בדיון זה דיברנו על מדיניות הכלת חמאס שכידוע קודמה בעיקר על-ידי בנימין נתניהו, ועל איזו מדיניות היה צריך ואפשר לנקוט במקומה. אני סבור שזהו דיון חשוב, משום שהוא שופך אור על המדיניות האסונית שנתניהו קידם מול חמאס, על התגייסות הימין לתמוך בה, ועל הרציונליזציה שהימין ממשיך לעשות למדיניות זו גם אחרי 7 באוקטובר. על כן אני מביא להלן את הדיון במלואו. וכך כתב לי גדי בתגובה לציוץ על ליברמן: תשובתי: "גדי, מי כמוך יודע שהממשלה הייתה צריכה לקבל, קודם כל, החלטה שלא מחזקים את החמאס אלא פועלים למוטט את שלטונו ברצועה. אחרי קבלת ההחלטה הזו, הממשלה הייתה צריכה לפנות לארה"ב, למדינות אירופה ולכל מדינות ערב המתונות ולגבש איתם קואליציית פעולה נגד חמאס. קודם כל היו מקדמים מצור מוסכם על הרצועה, אין העברת חומרי בנייה, אין העברת כספים למשכורות או לכל דבר אחר, אין מתן אפשרות כניסה או יציאה מהרצועה. במקביל, צריך היה להכין את צה"ל לתמרון קרקעי נרחב ברצועה. בעופרת יצוקה היינו יכולים למוטט את שלטון חמאס בקלות יתרה אבל אהוד ברק מנע זאת. בצוק איתן נתניהו היה יכול למוטט את שלטון חמאס, כבר לא בקלות אך עדיין לא במחיר כבד, אבל הוא העדיף את השקט המדומה. לאחר מכן, מחיר מיטוט חמאס כבר הפך לכבד, אבל מה עדיף, להשאיר את מדינת חמאס לידנו? הבעיה הייתה שנתניהו רצה לשמר את שלטון חמאס ברצועה כדי להחליש את הרש"פ ולמנוע מו"מ מדיני מולה. הוא הצליח להשיג מטרה זו, אבל המחיר ששילמנו על כך, כבד מנשוא".