כמעט כל תחקיר צה"לי נתקל בהאשמות זועמות, בעיקר ממשפחות שכולות. אפשר להבין לליבן. הן איבדו במהלך האירועים את יקיריהן ונושאות את הצער בליבן. תמיד יימצא זה שיאמר כי עמד ברגע מסוים בנחל עוז ובכפר עזה ועל הכביש וראה את הדברים בשונה מהדוח המתבסס על מסמכים רבים ועל עובדות שונות.
בכל דוח ייתכן שהיו עדויות שקר. בדרך כלל הן מבטאות את הראשומון - כלומר עדות נכונה מזוית אחרת של אותו אירוע. אז קם/ה זה שהולך לתקשורת ומעצים את השוני מן העדות שמסר שכנו באותו עניין, ובכך מנסה להפוך אותה לשקר זדוני.
אין דוח כל כך מורכב שאין בו טעויות. לעיתים בזדון, לעיתים בתמימות ולעיתים ביושר לבב.
איני יודע כיצד הייתי נוהג אילו נקלעתי, חלילה, למצב הנורא של השכול. אני משוכנע כי ועדות חקירה, משטרה, פרקליטות ובתי משפט שאינם חשודים בהטיית הדין מעמידים את הנפגע בפני דילמה נוראה:
לחיות את העבר הכואב או לשאת פנים קדימה אל העתיד כדי להשתקם מי יותר ומי פחות.
בלי לשכוח את העבר אני מקווה שהיה בכוחי במצב כזה, לפנות אל העתיד. לא במקרה, המורשת היהודית מכווינה את האדם לצאת מן האבל תוך פרק זמן של אחד עשר חודשים.
לא לשכוח אך גם לא לשקוע.