רמי דוידיאן הציל את האחיין שלי. ב-7 באוקטובר הארור, האחיין שלי נמלט מהנובה ובדרך נס הצליח להגיע לשדה חרוש, שם שכב במשך שעות, עם שני חברים וזוג נוסף. בשעות הללו שרקו כדורים וטילים מעל ראשיהם ומחבלים בטויוטות לבנות עברו בשבילי העפר לידם.
עד היום אני שומר בנייד את המסרון שהוא שלח לאחותי, וברקע קול צרורות ירי, כל כך קרובים, נושאים את בשורת המוות. רמי הגיע אל הנקודה המסוכנת בה הם שהו, העלה את החמישה לרכבו והציל את חייהם. הוא הוריד אותם במושב וחזר אל התופת.
האחיין שלי זכר שבמשך כל הזמן הזה, הטלפון של רמי צלצל. צלצול מוזיקלי. אין-ספור טלפונים, אין-ספור מסרונים של הורים מוטרפים מדאגה שהשיגו את מספר הנייד של המלאך הזה שחירף את נפשו שוב ושוב. והוא ענה וזכר ונסע וחזר. רמי ביקר בבית אחותי, לבקשתה וכחלק מעיבוד הטראומה שלו. רגע מרגש מאוד היה כשהוא השמיע לאחיין שלי את צלצול הטלפון, אותו צלצול מוזיקלי מהתופת, צלצול ההצלה והגאולה.
אחותי וגיסי מכירים עשרות הורים לילדים שרמי הציל מהתופת. עשרות! יש קבוצות וואטסאפ של הורים כאלה. והם כמובן לא מכירים את כולם. כנראה גם לא את רובם.
לאיזה תהומות של שפל יכולים להתדרדר אנשים שמה שחשוב להם בחיים זה לעשות מעשה נבלה וללכלך על המלאך הזה שהציל חיים רבים כל כך, תוך סיכון חייו שוב ושוב, וסובל מפוסט טראומה שלא תסתיים בקרוב?
קשה לתאר כמה האחיין שלי עצוב על מה שעושים לרמי. קשה גם לתאר כמה אחותי וגיסי זועמים. רציתי לכתוב 'תלכו כפרה עליו', אבל אל תלכו. רק תשובו מתהומות השפל הנורא אליהם התדרדרתם, אל חברת בני האדם.