אם בנימין נתניהו היה קופץ למוסקבה לפני ביקורו בבודפשט או אחרי ביקורו בוושינגטון, הוא יכול היה להשלים בבת אחת את שלוש הבירות המשמעותיות היחידות בהן אין חשש שייעצר בשל הצו (השערורייתי והנבזי) של בית הדין הבינלאומי בהאג. אבל לא זה העניין המרכזי, אלא ההסתחבקות שלו עם מנהיגים סמכותנים - ויקטור אורבן ודונלד טראמפ - שאותם הוא מחקה בחדווה. במקרה של החדר הסגלגל הערב, דומה שגם מדובר במפגש בין שני אנשים שאינם כשירים לתפקידיהם, ואשר מחבלים בכוונה תחילה ומסיבות אנוכיות ביסודות הדמוקרטיה של המדינות שבראשן הם עומדים. חוסר הכשירות של טראמפ ניכר לעין מזה שנים; מספיק להקשיב לשניים-שלושה נאומים שלו ולקרוא יום אחד את הציוצים שלו. מצב זה הולך ומחריף עם הזמן - גם בשל גילו וגם בשל הימנעותו המכוונת מהצבת בלמים כלשהם ומפעילותו הנחושה לריסוקם של הקיימים. ואילו נתניהו מפגין בשנתיים האחרונות - תחילה בהפיכה המשטרית ולאחר מכן במלחמת חרבות ברזל - ניתוק הולך וגובר מן המציאות ושקיעה בתיאוריות קונספירציה פרנואידיות. מספסלי העיתונות במשפטו ניכר, כי הוא מאמין בהכפשות ההזויות היוצאות מפיו בקצב מסחרר; או שהוא משקר במכוון לגביהן - ותחליטו אתם מה יותר גרוע. נתניהו חזר מביקורו הקודם בארה"ב מצויד בביטוי "דיפ סטייט", אותו הוא משמיע בכל הזדמנות אפשרית (ובלתי אפשרית), ללא כל שמץ של הוכחה וראיה ובניגוד מוחלט למציאות. לא משנה שהוא ראש הממשלה ב-15 מתוך 16 השנים האחרונות. לא משנה שכמעט כל בכירי השירות הציבורי מונו בידי ממשלותיו, לפעמים - בידיו-הוא. לא משנה שממשלתו מרסקת את עמודי היסוד של הדמוקרטיה, חומסת מיליארדים לעצמה ולבוחריה ומתעלמת במצח נחושה מהדרג המקצועי, מן המומחים ומדעת הקהל. לא משנה שבכירים בממשלתו (ויש הטוענים שגם הוא) מאיימים כמעט במפורש שלא לציית לפסקי דין. לא משנה שבמשמרת שלו אירע האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה ומאז השואה. יש "דיפ סטייט" שפועלת נגדו, שרודפת אותו, שאשמה בכל התחלואים. לכו תוכיחו אחרת.

מדיחים את ראשי זרועות הביטחון

זוהי גם התפיסה של טראמפ, שבשלושת החודשים האחרונים פועל לרסק את הממשל האמריקני. אין ספק שיש הרבה מקום להתייעלות וחיסכון, אבל טראמפ (ואילון מאסק) משתמשים במסור חשמלי - מאסק עצמו נופף בכזה כאילוסטרציה לפעילותו - וכורתים יערות שלמים, במקום לבער עשבים שוטים. לצד זאת, טראמפ נוקם בצורה אישית ושיטתית בעובדי המדינה שהעזו למלא את חובתם ולהעמיד לדין אותו ואת פורעי 6 בינואר; מפטר עשרות בכירים ללא כל הנמקה או בנימוקים כוזבים; ומהלך אימים על שופטים הפוסקים נגדו ועל עורכי דין המייצגים את יריביו. כך הודח ראש ה-FBI, כריסטופר ריי - מינוי של טראמפ עצמו. כך הודחו יו"ר המטות המשולבים, צ'רלס בראון, ומפקדת הצי, ליסה פרנצ'טי, בניגוד לנוהג המקובל מזה עשרות שנים. הדוגמה האחרונה: מפקד הסוכנות לביטחון לאומי (יחידת הסיגינט) ומפקד פיקוד הסייבר, הגנרל טימותי יו, הודח בשבוע שעבר; סגניתו, וונדי נובל, הועברה לתפקיד אחר. גם להחלטה זו לא ניתן נימוק, אבל היא באה לאחר שטראמפ נפגש עם לורה לוּמֶר, אשת ימין קיצוני המתמחה בתיאוריות קונספירציה, ואשר לפי הפרסומים בארה"ב דחקה בו להדיח שורה של בכירים בזרועות הביטחון. נשמע לכם מוכר? לא במקרה. אצלנו לפחות יש סיבה טובה להדיח את ראשי המערכת - 7 באוקטובר - אבל ההדחות/ההתפטרויות הללו סובלות מצביעות בל-תיאמן, כאשר היחיד שמסרב להודות באחריות כלשהי - הוא זה שדורש מהם להתפטר או מדיח אותם בעצמו. כמה ציניות ואטימות צריך היה נתניהו, כדי שבתגובתו לבג"ץ בנושא הדחתו של רונן בר ייכתב, כי "לא יעלה על הדעת שמי שנכשל בצורה כה קשה והוביל לטבח הקשה בתולדות המדינה, ימשיך בתפקידו".

הליכים פליליים ושאיפה לסמכותנות

הן נתניהו והן טראמפ סוחבים נטל כבד של הליכים פליליים. טראמפ הצליח לחמוק מהם בזכות החסינות חסרת התקדים שהעניק בית המשפט העליון לו (ולכל נשיא), כמו גם בשל אוזלת היד והסחבת של ממשל ביידן בטיפול בחלקו באירועי 6 בינואר. נתניהו עודנו שקוע במשפטו, והתגובה ההיסטרית שלו לפרשת קטרגייט לכל הפחות מרמזת שיש לו ממה לחשוש. ואז באים שניהם וחותרים, בפומבי וללא הרף, תחת היסוד החשוב ביותר של משטר כלשהו ובוודאי של משטר דמוקרטי: אמון הציבור. כי אם המשטרה/הבולשת כושלת ומושחתת, ואם הפרקליטות/התובע המיוחד הם "דיפ סטייט" - אזי ברור שכל האישומים נגדם הם עורבא פרח ממניעים פוליטיים. לשניהם יש עוד מטרה: לבצר את שלטונם ולחזק את עצמם ככל האפשר, על חשבון האיזונים והבלמים, שומרי הסף ובעיקר מערכות האכיפה והמשפט. טראמפ מדבר בגלוי על כהונה נוספת, למרות המגבלה החוקתית הברורה. נתניהו כבר שובר שיאים בכהונה במדינות דמוקרטיות, ולא עושה רושם שאי פעם יוותר מרצונו על השלטון. גם לשם כך, חיוני לרסק את אמון הציבור ואת הגופים החיוניים לדמוקרטיה. נתניהו מתגאה בכך שהיה המנהיג הראשון שהוזמן לבית הלבן בכהונה השנייה של טראמפ וגם לאחר הטלת המכסים. עדיף שיימנע מכך, כי בהחלט יש סיכוי שהוא מתייצב הצד הלא-נכון של הפוליטיקה העכשווית ושל ההיסטוריה העתידית. יש לקוות, כי המציאות תוביל לכך שההיסטוריה תתייחס לארה"ב של טראמפ כמו לארגנטינה של חואן פרון, כמו לספרד של פרנסיסקו פרנקו וכמו לכמה משטרים עוד פחות סימפטיים: כפרק ביניים אפל אשר פינה את מקומו לממשלה "של העם, למען העם, בידי העם".