"אני נוקט אפס סובלנות כלפי מעסיקים העוברים על החוק, פוגעים בזכויות עובדיהם ומעסיקים עובדים יהודים בניגוד לדין ביום המנוחה" - כך מצהיר שר העבודה יואב בן-צור. אלא שהצהרה זו מעלה תהייה מטרידה: האם השר רואה עצמו מחויב רק לזכויותיהם של עובדים יהודים? בעת שכיהן כחבר כנסת, היה בן-צור בין התומכים בזכויותיהם של נהגי תחבורה ציבורית מהמגזר הערבי, שביקשו לא לעבוד בשבת. אך משהפך לשר בממשלה - לא זו בלבד שלא יזם שינוי מדיניות ויישם את בקשת ועדת הכלכלה שבה היה חבר, אלא שגם לא הורה לבצע ולו ביקורת אחת על חברות התחבורה הציבורית, המעסיקות עובדים - יהודים ולא-יהודים כאחד - בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. טוב עשה השר שכעת, לאחר למעלה משנתיים שבהן פעל מסחר לא חוקי בשבתות לעיני כל, נזכר לאכוף את החוק. מוטב מאוחר מלעולם לא. אך בן-צור אינו "שר העבודה של העובדים היהודים" בלבד - הוא נושא באחריות כוללת כשר העבודה של מדינת ישראל. עליו לוודא אכיפה שוויונית, נטולת אפליה, כלפי כל המעסיקים המפרים את החוק - בין אם מדובר בעובדים יהודים ובין אם לאו. לפי החוק, העסקת עובדים יהודים בענפי הקמעונאות, המסעדנות והפנאי בשבתות ובחגים - אסורה בהחלט, ומשרד העבודה אינו מוסמך חוקית ליתן היתרי עבודה בענפים אלה. אלא שגם העסקת עובדים לא-יהודים אינה פטורה מהגבלות, והנושא מורכב יותר מכפי שנהוג לחשוב. לכל עובד - יהודי או לא-יהודי - מגיע יום מנוחה שבועי. אך בעוד שהעובד היהודי מחויב על-פי חוק לנוח בשבת (מכניסת השבת ועד צאתה), עובד לא-יהודי יכול לבחור אם לנוח בשבת (כהגדרתה היהודית), ביום שישי או ביום ראשון - בהתאם לדתו או העדפתו. הבחירה הזו אינה גמישה ואינה ניתנת לשינוי מדי שבוע. יום המנוחה חייב להיות קבוע. למשל: עובד נוצרי שבחר ביום ראשון - לא יוכל לדרוש מנוחה בשבת בשבוע אחד ובראשון בשבוע אחר. מעבר לכך, על יום המנוחה להיות חלק ממנוחה רצופה של 36 שעות - כך שעובד שיום מנוחתו חל ביום ראשון, זכאי למנוחה רציפה כבר משבת בערב או עד שני בבוקר. הדרישה למנוחה ארוכה וקבועה אינה מקרית - מטרתה, בין היתר, להרתיע מעסיקים מלהחליף "עבודה עברית" ב"עבודה ערבית" - מטעמי נוחות או חיסכון. לכן, כל ניסיון לאכוף את החוק בצורה בררנית, המפלה בין עובדים על-רקע לאום או דת, עלול להיפסל בבתי המשפט. על שר העבודה לנהוג באחריות, באיזון - ולפעול כשליח הציבור כולו. כל הציבור.