התרגשות עצומה אוחזת בי לקראת משחקה של הפועל תל אביב נגד גראן קנאריה בגמר היורוקאפ. אט אט אני נזכר בהגיעי לאימוני הקבוצה בשנות ה-60 במגרש הפחים באוסישקין. את המשחקים, כדלפון, ראיתי דרך חור בפח. החור הקטן שמיקומו היה מוכר לי היטב איפשר לי לראות רק סל אחד אבל זה הספיק לי אז לשמוח על כל ניצחון כולל זה ב-24 הפרש על מכבי. חלפו שנים ומצאתי עצמי בשנות ה-80 כחבר הנהלת מחלקת הכדורסל וכדובר הקבוצה לבקשת ידידי דני קורן ז"ל. בעונה השנייה לחברותי בהנהלה התעקשתי שיחתימו את לינטון טאונס, אז כוכבה של ריאל מדריד וכרגיל כמעט זכינו באליפות. הפסדנו במשחק השלישי למכבי בהפרש זעיר ביד אליהו בשל מה שנראה לי אז חילופים מוזרים של המאמן. בשל גילי יצא לי לשמוח על אליפויות של הפועל אם כי ברוב השנים, זה היה כמעט. ועכשיו ב-2025 יש סיכוי לא רע, טפו, טפו, טפו, שנזכה ביורוקאפ ואולי גם באליפות. למדתי במשך השנים שלא רק היכולת מביאה תארים אלא גם הווייב סביב ההנהלה. הנהלת מכבי (שמעון מזרחי בעיקר) ידעה לאורך השנים להשפיע על שופטים לרוקן קבוצות משחקניהן הטובים, לאזרח שחקנים זרים (שנעלמו מכאן יממה אחרי תום הקריירה) ועוד כהנה וכהנה. השנה לראשונה, יש להפועל הנהלה אגרסיבית שיודעת להתמודד על כל שחקן ולהשתמש בכל טריק כדי לתת לשחקנים את מה שנדרש כדי להביא הישגים. לצד עופר ינאי הבעלים יש גם ציבור אוהדים אדום ששווה לפחות 10 נקודות בכל משחק. אמנם גם בימי בהנהלה אכלתי מרורים מחלקם אך תרומתם לא תסולא בפז. כל מה שנשאר להפועל כרגע הוא לנצח במגרש והגביע יגיע לתל אביב ותהייה זו מתנת פסח נפלאה לנו האוהדים שידענו, לא מעט, סבל לאורך שנים. אז יאללה הפועל (ינאי) תל אביב.