במה להתחיל? בהישגים של נתניהו או בתבוסותיו? התחבטות קשה. בכל זאת חג. נתחיל בחלק מהכישלונות ותיאורי האופי כדי לסיים בנימה אופטימית. נתניהו נוכל, עבריין, פושע אזרחי, רמאי, ועוד ועוד. הוא נחל כשלון גמור כשהחל לבסס את מדיניותו על הכסף כנשק במאבק המדיני והביטחוני. טעותו החמורה ביותר הייתה כשלא הגיב נכון לפלישה של החמאס ליישובי עוטף עזה.
השגיאה הבאה הייתה שבהיפתח המשא-ומתן הוא היה צריך להחדילו ולהודיע קבל עם ועולם כולו כי לא יסכים לחדשו ויתקוף על-פי האינטרסים של צה"ל עד אשר בלחץ צבאי יסכים החמאס להנהיג את שיטת המזער של הצלב האדום. אולי היו עוד הרוגים אפילו בטעות מירי כוחותנו אבל היה נוצר מצב שלכל מי שלא נרצח או נהרג בין החטופות והחטופים, הייתה יכולת קיומית מינימלית.
השגיאה השלישית הייתה שכאשר צה"ל נאות להכניס סיוע הומניטרי לרצועה, אסור היה בשום פנים ואופן לאפשר לחמאס לנהל את שוד הסחורה הנכנסת. השגיאה הרביעית הייתה שהמניע העיקרי של נתניהו היה פוליטי. השגיאה הבאה הייתה שהוא איחד את שתי המגמות שאפיינו את מלחמת החרבות. פעם השתמש בצבא לצרכיו הפוליטיים ובפעם אחרת השתמש בפוליטיקה לצרכי הביטחון. וכך הוכיח עד כמה הוא נבל.
אבל לכל אדם יש קו זכות. אחרי כמה ימי בלבול הוא החל להתאושש וביצע כמה פעולות נכונות. נתניהו היסס להחדיר את צה"ל לרצועה אך משעשה כן פעל באופן הגיוני כשכיוון את צה"ל ללב הרצועה בתקווה שאם המשימה תצליח, יסכים החמאס להתפרק מנשקו. צה"ל אכן עשה כך אך החמאס הגיב בניגוד למצופה ולא נכנע. נתניהו קבע יעדים רבים במלחמה והעמיד את נקיון הרצועה מהצבא החמאסי המאורגן בראש יעדי הלחמה ומיד אחריו את שחרור החטופים במלואם או ברובם.
אני יודע שהעמדת הדברים באופן שכזה מעוררת התמרמרות עד עצם היום הזה. עתה אומר גם הרמטכ"ל אייל זמיר כי מכאן ואילך ישתנה סדר העדיפות ושחרור החטופים עולה למקום הראשון. בצפון העתיק נתניהו את שיטת הלחימה של דוד בן-גוריון ומשה דיין. הטכניקה הצבאית פשוטה: תוקפים במלוא העוצמה הנדרשת בחזית בה רוצים להגיע להישגים ובולמים במידת האפשר בחזיתות אחרות. דוגמאות לכך הן ההגנה על ירושלים על-ידי בן-גוריון ונצחונותיו של דיין בדגניות ובכיבוש שדה התעופה בלוד. נתניהו נוקט בדיוק בשיטות אלה במלחמת החרבות וזה לזכותו.
היו לו עוד הישגים ועוד כשלונות אישיים אך לא נכנס אליהם כאן. עתה אבוא מעט חשבון נפש עם עצמי. לא הבנתי את גודל האסון בשבעה באוקטובר ובדיעבד אני חושב שזה היה מזל גדול. טעיתי להסכים עם הפרשן של הניו-יורק טיימס, תום פרידמן, שקרא להפסיק את האש מוקדם מידי.
טעיתי כשצה"ל כבש בהצלחה רבה חלקים מרצועת עזה ואז היססתי אם לתקוף את רפיח מחשש למספר הקורבנות. רציתי לעצור. זו הייתה טעות עד שהגיע קרוב משפחתי ושיכנע אותי מתוך ידיעותיו מיחידה מובחרת, שאמנם יהיו הרוגים אך פחות ממה ששיער צה"ל בתחילה. לאחר הטעות הזו חידשתי את תמיכתי בלחימה. בוודאי גם לנתניהו וגם לי היו עוד טעויות אבל בהן אעסוק בסדרה אחרת שתעסוק בהפיכה המשפטית.
באווירה של "קום ושבה שבייך" שבשירת דבורה מסתיים פוסט זה. חג שמח ומועדים לשמחה.